ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: האזינו
פרשה הבאה: בראשית
 


דברים שאני לא מבין

הרב ליאור אנגלמן

לא מצליח להבין אותן - אני פותח את התנ"ך, רק את התנ"ך, בלי מפרשים, בלי מדרשים, ולא מתחיל להבין אותן, את הדמויות מלאות ההוד, שמופיעות בין הדפים.
משה רבנו, על פי הפשט בלבד, זוכה להתגלות אלוקית במעמד הסנה. אני קורא את המילים ולא מתחיל לדמיין את קצה המשמעות שלהן, מה זאת אומרת שאלוקים מדבר אתו? אני, שלכל היותר מצליח לייצר אחת לכמה זמן תפילת כנות נדירה מקירות הלב, ומייחל שתפילתי פועלת משהו בעולמות העליונים, כיצד אני יכול להכיל בדעתי אדם שהקדוש ברוך הוא בוחר בו כדי להוציא את ישראל ממצרים, וליילד ביחד אתו את היצירה שנקראת עם ישראל. הוא מדבר אתו, זה הרי כתוב במפורש, זה הפשט, בגובה העיניים ובגובה השמיים: "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא).
אני שואל את עצמי מהו המכנה המשותף ביני לבינו? האם אני יכול לחוות דעה על אדם שהתורה מעידה עליו שהקב"ה מדבר עמו כדבר איש אל רעהו? האם אני יכול להבין, לשפוט ולבקר את הסיבה שבגללה פרש מאשתו, האם אני יכול להבין מה הניע אותו להכות בסלע ולא לדבר? פשטי המקראות לא מניחים לי להתקרב אל האיש הזה, הם מעידים עליו שראה את 'אחוריו' של הקדוש ברוך הוא. אני לא ממש מבין מהי המשמעות של הביטוי הזה, בלי להיעזר בחז"ל, אבל די לי בתיאור הזה: "והסירותי את כפי וראית את אחורי, ופני לא יראו" (שם פס' כג), כדי להבין שאינני מבין את הדמות של משה, ושכנראה לעולם לא אבין.
אם לא די בזה אני נפגש בתיאורו של משה על הר סיני: "בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית, אשר כרת ה' עמכם. ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה. לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים... ואתנפל לפני ה' כראשונה, ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי... וישמע אלי ה' גם בפעם ההיא" (דברים ט). אני, שמסיים את צום יום הכיפורים תשוש וחלש, שמכיר רק מעט אנשים שיכולים 'לסחוב' עוד כמה שעות של צום מתוך דבקות בה', ואחר כך גם הם מאבדים את הריכוז והדבקות ועסוקים בעיקר בגעגועים לאוכל ושתייה, איך אני יכול להשוות את עולמי לעולמו של משה שפעמיים עולה ומתנפל לפני ה', ובמשך ארבעים יום ברצף אינו מכניס לפיו דבר לגודל הדבקות. לו הייתי מבין את יתרונותיו, לו הייתה מעלתו בסדרי גודל שאני מסוגל להתוודע אליהם, כי אז הייתה לי היכולת לבקר את חסרונותיו, אבל אם יש בינינו כאלה פערים בממדי הקדושה, גם חטאינו אינם ניתנים להשוואה.
אני פותח בספר תהילים, באקראי, היכן שייפתח הספר הזה, תמיד אעמוד משתומם. מזמור מ' - "לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. בישרתי צדק בקהל רב הנה שפתיי לא אֶכלא. ה' אתה ידעת". דוד מעיד את ה' על כך שכל מאווייו לעשות רצונו, שהתורה מצויה כבר בתוך מעיו. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", הוא אומר. אני לא מכיר סדר גודל כזה של קרבה. הוא עורג אל ה' כאייל על אפיקי מים, הוא פונה אל ה': "שמרה נפשי כי חסיד אני". הוא נבחר על ידי ה' למלך על כל ישראל וגם הוא, כמובן, זוכה לנבואה. הנה דוגמא של "שיחה" שאנחנו לא מסוגלים להכיל אחד מששים ממנה: "ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר: 'מי אנכי ה' אלוהים ומי ביתי כי הביאתני עד הלום... ואתה ידעת את עבדך ה' אלוקים". לא מכיר השתוקקות כזו, לא מתחיל להבין קרבה כזו.
אני לא מצליח להבין את שתיקת דוד אל מול ניסיונותיו של שאול לפגוע בו, אני רק מבין שדוד מסתכל אל שאול בגובה השמים: "כי מי שלח ידו במשיח ה' וניקה... חלילה לי מה', משלוח ידי במשיח ה'". אני מצליח להבין דרך העיניים של דוד שגם את שאול קטונתי מלתפוס, שדוד איננו שופט את מעשיו של שאול מחוץ להכרה המרוממת שהוא משיח ה'.
אני פוגש אחר כך את חטא דוד בבת שבע. בוודאי חטא. הרי כך כתוב בפשט. אבל האם אני מסוגל להבין את החטא הזה? האם אני מסוגל להקטין אותו לכדי אדם כמותי ובדרגתי שחוטא עם אישה מפני יצר עריות גרידא? הרי זהו דוד ממזמורי התהלים, דוד משיח ה', דוד החסיד ועבד ה', שאת קצה מעלותיו אינני מצליח להכיל, האם אני יכול לומר שמכל מעשיו דווקא את חטאו בבת שבע ואת הדחף אליו אני מבין? דווקא את המעשה הזה אני מיטיב לנתח ויכול לצמצם לכדי נפילה יצרית קטנה, כזו שמתאימה לכל אחד? (או בואו נודה על האמת, ממש לא לכל אחד, רק לקטנים והעלובים שבתוכנו) פתאום אני מבין את דוד? דווקא שם? אני רוצה להבהיר, בעיניי השאלה כלל איננה האם חטא דוד ובאיזה חטא חטא, הנקודה היא שכל עולמו רם ונישא משלנו, וגם אם חטא, מעשיו הם חלק מעולם רם ונישא שאיננו יכול להיבחן בפרופורציות שלנו.
באמת ובתמים, אני לא מצליח להבין את דמויות הענק הללו, והפשט רק מרומם אותם אל מקומות שהשגתי איננה מגעת אליהם. ואני מבקש לי סולם שיקרב אותי לגעת מעט בדמויות השמימיות הללו, סולם שיקרב אותי אליהם, לא כזה שיקרב אותם אליי. סולם שיספר לי מה ממעלותיהם של אברהם, יצחק יעקב, יוסף משה אהרון ודוד, חבוי בכל אחד מאתנו. סולם שיבנו לי אנשים כאלה שקרובים יותר להוד הקדומים הזה, סולם של רש"י ורמב"ן, מדרשי תנאים ואמוראים. סולם שיכולים לבנות אותו דווקא גדולי עולם שקרובים קצת במעלתם אל הדמויות הנישאות הללו ומסוגלים גם לתת פתח להבנת חטאיהם מתוך שיעור קומתם.
ודאי מקוריות היא דבר חשוב, אבל מקוריות בניתוח חטאי קדמונים היא עוול כלפיהם ועוול כלפי עם ישראל כולו שיונק מהם. את דמויות המופת הללו אינני מסוגל להבין לבד, אבל עוד יותר קשה לי להבין את מי שנדמה לו שהוא מבין. את מי שמסיר את הפוקוס מרוממות הרוח הבלתי נתפשת ומכוון את המבט לפרשנות מקורית וקטנונית המבוססת אותם בביצת חטאים.
אחרי כל הוויכוח הגדול שמתחולל מסביב, אין לי ספק על איזה אברהם אבינו אני רוצה לחנך את ילדיי, על איזה משה ואיזה דוד. הייתי שמח לשמוע ממשרד החינוך דברים מדויקים ובהירים, לשמוע שילדינו מתעתדים לפגוש 'דמויות מופת' ולא 'דמויות מורכבות'.
אני גם לא מאמין שמורה יכול לחנך ילדים למה שהוא לא מאמין. ולכן ברור לי שמורה שיעשיר את עצמו במיני מאמרים שמקצצים בכנפי אבותינו, שמנתחים אותם לנתחי נתחים של שחיתות מוסרית, לא יוכל להדביק בלהט מדומה של אמונה באבותינו ובנביאינו. ברור לי שמורה ששר עם הילדים בבית ספר את השיר "דוד מלך ישראל, חי - חי וקיים", ובעיניו דוד מלך ישראל הוא במקרה הטוב נואף שהודה בחטאו, ישיר את השיר עם זיופים שיחדרו באוזני התלמידים.
גם מורה שעסוק עד צוואר ב"דע מה שתשיב לביקורת המקרא", עלול לאבד את התמימות שלו עצמו, ויתקשה להעביר תום לתלמידיו. נכון, צריך ללמוד מה להשיב לאפיקורס וכמה טוב שיש גם בית מדרש אחד שעסוק בזה. אבל האם כלל מורי ישראל צריכים לעסוק בכך?
לגיטימציה רחבה לביקורת המקרא דומה בעיניי לאבא שהילד שלו בא ושואל אותו, "מי אמר שאתה אבא שלי? אולי אני ילד מאומץ? אולי אני בכלל בן של אימא אבל לא ממך, ממישהו אחר, פשוט שמעתי שיש כל מיני אפשרויות". והוא צודק, הילד הזה, יש בהחלט כל מיני אפשרויות, אבל איזה אבא ירוץ עכשיו לעשות בדיקת רקמות? ונניח שיעשה, ויימצא שהוא האבא, הרי משעה שעלה הספק, גם הבדיקה אולי מוטעית, גם התוצאות אולי שגויות, הרי כבר היו דברים מעולם. אבא אמתי הרי יחבק את הילד ויאמר לו את מה שפשוט בלבו: "אתה הבן, שלי, אני אבא שלך. אני אוהב אותך, וחוץ מזה אין כלום".
האם באמת צריך לעשות בדיקת רקמות לישעיהו וירמיהו ולחלקי התורה האחרים שבכתב? האם אחרי בדיקת רקמות שכזו משהו באמונה יתחזק? האם זה בכלל מה שמטריד את הנוער שהתרחק מן התנ"ך? לבי אומר לי שהנוער רוצה חיבוק גדול, רוצה לשמוע איזו בשורה גדולה יש בספר הקדוש שלו, ורוצה להביט בהערצה אל שורשיו. הנוער ילך באהבה אחרי מי שיאהב את אברהם, יצחק ויעקב, הוא לא ייסחף אחרי מי שלבו מלא ספקות.
בשולי הדברים - חלילה חלילה אין דבריי מכוונים לאדם כזה או אחר או בית מדרש פלוני או אלמוני. אינני מדבר על המפמרי"ת שמימיי לא פגשתי. אני מקווה שמי שינהיג את לימודי התנ"ך ייקח בחשבון את רוח הדברים שנכתבו. אינני בקיא בשיטות השונות, וגם הדיבורים על רבני קו ורבנים אחרים זרים לי ונשמעים לי כפלגנות שאין לה מקום. ברור לי שכל העוסקים בתורה משתדלים לכוון לבם לשמים ואיש חלילה איננו יוצא מחוץ למחנה. עיקר הקושי טמון במגמה ה'אובייקטיבית' של האקדמיה שמתבוננת על התנ"ך כעל חומר חולין שיש להשוות למקורות 'תאולוגיים' אחרים, ולא כעל חיי עולם שנטעו בתוכנו. באשר להבדלים שבין הישיבות ילובנו הדברים לשם שמים, ובלבד שלא נטעה להפיל את השמים לארץ...


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: