רמזי שופר

האדם נמשל לשופר. הקול הבוקע מן השופר הוא משל לקול אדם” הבוכה” מתחנן ומתפלל לה’. השופר עצמו הוא האדם. על כן נחלקו חז”ל האם השופר צריך להיות ישר או כפוף” כלומר: כיצד צריך האדם לגשת אל ה’ – בכפיפות או בעמידה ישרה. ומכאן ניתן להסיק שכל יתר הלכות שופר אף הן מתייחסות למצבים שונים בחיי האדם. נעיין בהלכות השופר ובמשמעותן המוסרית.
“שופר שנסדק – פסול” (משנה ראש השנה” פ”ג ה). אם אישיותו של אדם סדוקה בגלל מאבקים פנימיים בין טוב לרע – אזי הקול הבוקע ממנה הוא פסול. כאשר קיים קרע פנימי בתוככי האישיות – חלק ממנה פונה אל ה’ וחלק ממנה נשלט על-ידי היצרים – אזי עבודת ה’ של האדם היא פגומה. “שופר שנסדק – פסול”.
“שופר שנסדק ודבקו – פסול” (שם משנה ה). המשנה קובעת שאפילו הדביקו את חלקיו” נותר השופר פסול. גם כאשר האדם איננו קרוע על-ידי מלחמה פנימית עזה בין הטוב לרע” גם כאשר היצר הטוב והיצר הרע מוכנים לגור בשכנוּת מתוך ויתוּר הדדי” גם כאשר יצריו אינם נאבקים על השליטה במכלול האישיות אלא השלימו עם נחלתם המצומצמת – גם זה פסול. “שופר שנסדק ודבקו – פסול”. רע שדבוק בטוב וטוב שדבוק ברע” אין זו ההרמוניה שאליה אנו מייחלים. אנו שואפים להרמוניה מסוג אחר: התגייסות כל כוחות הנפש והגוף לעבודת ה'” כדברי דוד המלך – “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש”. דוד המלך מצהיר שיש לו שאיפה אחת בלבד” שכל אישיותו איננה חפצה אלא דבר אחד בלבד: “אחת שאלתי מאת ה'”. מהי אותה שאלה? – “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי”. השאיפה האחת” שהיא תמצית חייו” היא קרבת ה’: “לחזות בנועם ה'”.
“התוקע לתוך הבור או לתוך הדוּת – אם קול השופר שמע” יצא. אם קול הברה (= ההד) שמע” לא יצא” (שם משנה ה). האדם חי בעולם הנמשל לבור או לדוּת – מקום צר” לוחץ” מוקף מחיצות. החברה שמסביב סוגרת כחומה על האדם מכל צדדיו” היא מקיפה אותו והיא ניצבת מולו במשך כל ימי חייו. למרות זאת” האדם נדרש להאזין לקולות הבוקעים מקירות לבו” לקול שופרו הפנימי” ל”אני” הפנימי שלו. הוא צריך להתבונן בתוך עצמו ולהקשיב לרחשי לבו” לחזק את הטוב שהוא מוצא בתוך עצמו ולתקן את השלילה שבו. אבל יש אדם שאיננו חי את קולו הפנימי אלא את ההד שמסביבו. מרכז הכובד של חייו הוא ההקשבה לתגובת הסביבה להתנהגותו” הוא אינו מתבונן בתוככי עצמו אלא עסוק בתדמיתו החיצונית. אם האדם מאזין לקולו הפנימי והשורשי – “אם קול השופר שמע – יצא”” כלומר: הוא ממלא את ייעודו האנושי. אבל אם הוא מאזין רק לקולות החיצוניים” והוא עסוק בתדמיתו החברתית” באיזו מידה היא עונה לציפיות של החברה – “אם קול הברה (= ההד) שמע” לא יצא”” כלומר: אדם זה מועל בשליחותו האנושית. “אם קול השופר שמע” יצא. אם קול הברה (= ההד) שמע” לא יצא”.
“שופר של ראש השנה – אם ציפהו זהב במקום הנחת פיו” פסול (“שהתקיעה בזהב ולא בשופר”). שלא במקום הנחת פיו” כשר” (מסכת ראש השנה” דף כז א). הזהב הוא ביטוי לחומריוּת” לעושר. בעולם-הזה לא ניתן להימלט מעיסוק ב”כסף” לצורך כלכלת הבית” ו”גדולה מלאכה שמפרנסת בעליה”. הזהב איננו שלילי – אדם יכול לנצל את המשאבים שעומדים לרשותו לשם עלייה רוחנית ולשם גמילות חסד – “ציפהו זהב שלא במקום הנחת פיו – כשר”. השופר כשר גם אם הוא מוזהב” ובלבד שהזהב יהיה רחוק מפיו של האדם. אבל אם הזהב צמוד לפיו וכל ההבל שיוצא מפיו עובר דרך הזהב – פסול. אם שאיפת חייו של האדם היא השגת כסף וחומרנות” אם הרדיפה אחר הזהב היא תמצית חייו ורק אליה תשוקתו” אזי השופר=האדם פסול.
“שופר” – פירושו: שיפור – “שפרוּ מעשיכם” (מדרש). ייעודו של האדם הוא השיפוּר” ההתקדמות” העלייה. האדם נולד עם כוחות גולמיים” ומוטל עליו להוציא אותם מן הכוח אל הפועל” לפתח אותם ולשכלל אותם. בעלי-חיים הם בעלי מבנה נפשי סטאטי: בהמה = בה-מה” כל מה שיש לה הוא כבר בה (על פי מהר”ל). אבל מבנה נפשו של האדם הוא דינמי” “אדם לעמל יולד”” לעמול” להתקדם ולהשתפר. האדם הוא שופר” הוא יצור שמהותו היא השיפוּר. “שפרוּ מעשיכם!”