תשובת המורה

לדרוש ממורים לעשות תשובה? – לא יעלה על הדעת!! המחנכים משקיעים את כל כוחם ומרצם בחינוך ילדינו” “נותנים את כל הנשמה”” לכן הם האחרונים שיש לבקש מהם לחזור בתשובה על פעילותם החינוכית. עשייתם היא ברוכה” היא כולה טוב. ואם בכל זאת הם נוחלים כשלונות חינוכיים” אין להאשים אותם. לא הכל בידם. תלמיד איננו פלסטלינה שהמורה יכול לעצב כרצונו. אם התלמיד מסרב להתחנך” גם הטוב שבמורים ייכשל.
אבל” הביטוי החריף ביותר לתיאור מעילה בתפקיד” המוזכר בחז”ל” מובא דווקא בהקשר למורים (ב”ב כא ב): “ארור עושה מלאכת ה’ רמיה”. מסופר שם על מלמד ששיבש את הניקוד של הפסוק “תמחה את זכר עמלק” בפני תלמידיו. במקום לנקד “תמחה את זכֶר עמלק” הוא ניקד “תמחה את זָכָר עמלק”” וכך הורה לתלמידיו. עליו אמרו: “ארור עושה מלאכת ה’ רמיה”. עד כדי כך!! דווקא מפני שחז”ל ראו בחינוך מקצוע שהוא “מלאכת ה'” הם דקדקו עם המחנכים כחוט השערה. במקצועות אחרים” אולי ניתן לגלות סלחנות כלפי רשלנות “קלה” אבל לא בתחום החינוך. כל טעות חינוכית היא הרת אסון.
חז”ל מגדירים נזק חינוכי כ”נזקא דלא הדר” (ב”ב שם)” כלומר” כנזק בלתי הפיך. מדוע? יש מהראשונים שהסבירו ששיבוש שנקלט בגיל צעיר איננו יוצא לעולם. ויש שהסבירו שאין תחליף לזמן שהלך לאיבוד. זמן שבוזבז לריק” אין לו תמורתו.
בדברי חז”ל פזורים מאמרים רבים המשבחים את המלמדים ואת מסירותם” ומתארים את שכרם בזה ובבא. זהו תוכן רוב מאמרי חז”ל המוקדשים למורה ולדמותו. אבל” מקצת מאמרים מדגישים את כובד האחריות החינוכית הרובצת על שכמם של המורים. דור העתיד מסור בידם. הם אחראים לחינוכם של נפשות רכות” שכל חריטה בהן מעצבת את אישיותם. חריטה לא ראויה הופכת לצלקת כואבת.
לכן” מורה ובמיוחד מחנך” נדרש לבחון מחדש בכל שנה את עשייתו החינוכית” לא להסתפק בניסיונו החינוכי העשיר והמצטבר” ולא לישון על זרי הדפנה בשל הצלחותיו משנים קודמות.
ובכלל” כל אחד בתחומו נקרא לתשובה מתמדת. מהי תשובה? התחדשות. היפוכה: עמידה במקום” עקשנות. כפי שלימדנו מרן הראי”ה קוק זצ”ל: “העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהיתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג” בין במעשים בין בדעות” היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדוּת קשה” שאינה מניחה את אור החירוּת של התשובה להאיר בעוצם חילה: כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש האלוהי שאין עמו שום עבדוּת”. אחד האיומים על אנשי חינוך הוא השחיקה” עייפות החומר” העמידה במקום” העקשנות. ההפך הוא ההתחדשות” ההתרעננות” הגמישות.
אם בחיים האישיים” ההתחדשות היא מעלה” הרי בחינוך היא חובה. לא הרי תלמיד של הדור הקודם כתלמיד של דורנו. מאחר שהדורות מתקצרים” ותוך שנים בודדות משתנה עולמו הנפשי של התלמיד” צרכיו הרוחניים הם אחרים לחלוטין” והדרך לגעת בו מתחלפת. יש דור שמחנך מוצלח הוא זה שקורא “אחרי”” מסתער על אתגרים חדשים ומוביל אחריו את תלמידיו; ויש דור שמחנך מוצלח הוא זה שמקשיב” מאזין” מתייחס לתלמידיו” מעודד את נטיותיהם הטובות ומעצים את נקודות החוזק שלהם. יש דור של אידיאלים כלליים” ויש דור של חוויות ורגשות. מחנך שאיננו ער לשינויים וממשיך להפטיר כדאשתקד” מחמיץ את ההזדמנות להשפיע לטובה על תלמידיו.
בזרם הממ”ד” הן בחינוך היסודי והן בחינוך העל-יסודי” לא מסתפקים במינימום” אלא מוסיפים שעות רבות של לימודי קודש. הנטל הכלכלי על ההורים הוא קשה מנשוא” אבל ההורים יודעים שהחינוך הוא מעל לכל והם מוכנים לממן את השעות הנוספות. התוצאה היא שבנינו שוהים מספר רב של שעות במסגרות החינוכיות. מהגן עד לסיום התיכון – למעלה מ-10″000 שעות. לאו מילתא זוטרתא היא! דווקא משום כך” השאלה זועקת לשמים: האמנם התוצר החינוכי הסופי מצדיק את גודל ההשקעה?! האם השקעה כל כך גדולה לא אמורה להניב יבול חינוכי רב ומשובח יותר?! או אולי זה המקסימום שניתן להפיק בתנאים העכשוויים!! אחרי הזעקה הגדולה” בא קול דממה דקה: ומי נושא באחריות לתוצאות? – מורים שעושים מלאכתם רמייה? שיטות החינוך המיושנות? או שמא האווירה בבית שממסמסת ומטרפדת כל השקעה ברוכה של מערכת החינוך? ומי צריך לחזור בתשובה? במאמרו המפורסם “מסע המחנות” מתאר הרב קוק זצ”ל כיצד כל קבוצה מגלגלת את מושג החזרה בתשובה לפתחן של הקבוצות האחרות. “התשובה היא עבורם” לא עבורנו”. כך מונחת התשובה כאבן שאין לה הופכין. אבל” האמת היא ש”התשובה” היא עבור כולנו. בתחום החינוך” הקריאה לתשובה מופנית אל כולנו – הורים” מעצבי מערכת החינוך ומחנכים. כל אחד נקרא לתשובה חינוכית” להתחדשות” לרענון” לעיון נוסף באתגרי החינוך של דורנו” ובכלים והדרכים כיצד להשיגם. תשע”ג – תהא שנת עשייה וגדילה.