ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


ההורות הנעלמת

ד"ר מיכאל אבולעפיה

עיקר מגמת החינוך היא להכיל את הילד, כלומר לעזור לו ליצור כלים (להכיל את החיים). הדרך המתאימה ביותר לעזור ליצור כלים היא על ידי זה שאנחנו נתחבר אליו דומה בדומה, פנים אל פנים עד שהוא ירגיש נראה. הנִראוּת, ההרגשה של הילד שמישהו נמצא אתו באמת ורואה אותו, יוצרת אצלו תחושה של BEING, שהוא קיים, והיא זאת שמקנה לילד כוח.
הבית שלנו מוצף לאחרונה במכשירים שונים דרכם אנחנו 'נלקחים' מקשר זה. אתה רוצה ליצור זמן איכות עם ילדך ובדיוק עכשיו נשלח אליך SMS מאדם חשוב ואתה כאן אך אתה לא כאן, אתה נמצא ולא נמצא, גם אתה עצמך מרגיש שתודעתך שם, מעבר למכשיר. גם אם הילד, שרואה סרט ערכי במקרה טוב, מול המסך, נמצא ועונה לשאלותיך או לחלק מהן, הוא לא נמצא אתך באמת.
המקום השורשי בנפש האדם שתורם רבות ליצירת הכלים נקרא כוח המדמה, העולם הציורי המחבר אותנו אל עצם החיים. הרפואה לפי עקרונות ההומיאופטיה טוענת שניתן לרפא עד ידי תרופה הדומה ל'מחלת האופי' שלך, זה עניין ה'דומה בדומה'. כך יוצא שההזדהות והאמפטיה עם הילד הן אלה שיוצרות שיח נכון אתו ועל ידי כך מתפתח העולם הציורי שלו - המחזק אצלו את תחושת הנוכחות.
השאלה המכריעה בחיינו היא עד כמה אני כאן כשאני כאן, עד כמה אני פוגש את המים כשאני שותה אותם ועד כמה אני יודע לשים את מוחי ברגליי כשאני מתהלך. תחושת ההווה, של להיות כאן ועכשיו, היא זו שהופכת את נפש הילד, לשלמה ואיתנה יותר. בדיוק כמו הלל הזקן, הלל הענוותן והצנוע שהיה טוען בתלמוד: כשאני כאן, הכל כאן, כלומר תחושת הנוכחות היא זאת שמאפשרת קיום לזולתי, והופכת את ההורות שלי לנוכחת.




הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: