ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שמות
פרשה נוכחית: וארא
פרשה הבאה: בא
 


חרדות בעת מלחמה (א)

הרב אלישע אבינר

התרעות לנפילות, אזעקות, "צבע אדום", קולות נפץ, ריצה חפוזה למקלט, דיווחים ותמונות של נפגעים, קרובי משפחה המגויסים למבצע צבאי - כל אלו עלולים להכניס ילדים לחרדה. ולא רק ילדים אלא גם מבוגרים. כיצד מתמודדים עם חרדות בעת מלחמה? האם להדחיק את הפחד או לדבר עליו? האם להצדיק תגובה של פחד או לפסול ולגנות אותה?
טרם נעסוק בהיבטים הפסיכולוגיים, נעיין בהדרכת התורה לנושא הפחד והחרדות בעת מלחמה. "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם... והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אליהם: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם... ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ).
פרשה זו עוסקת בפחד בעת מלחמה. בפסוקים הראשונים, התורה מזהירה שלא לפחד מהאויב. לעומת זאת, מאידך, בפסוק האחרון, מתחשבת התורה בפחד התוקף את האדם בעת מלחמה ומדריכה את הירא ורך הלבב לשוב אל ביתו. האין כאן סתירה?
הרמב"ם הכליל את הציווי שלא לפחד מהאויב בעת מלחמה במניין תרי"ג המצוות: "שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מן אויביהם בשעת מלחמה שנאמר: לא תערוץ מפניהם, לא תיראום" (המנין הקצר, מצווה נח). "שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה". "כל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה" (הל' מלכים ז טו). לפי הרמב"ם, אסור לפחד בעת מלחמה. הפחד איננו לגיטימי, צריך להדחיק אותו ולהסיר אותו מהלב. אבל, נשאלת השאלה: כלפי מי הדברים אמורים - כלפי כל העם, או רק כלפי היוצאים למלחמה? מי אסור לו לפחד - החזית או גם העורף? מפשט לשון הפסוקים נראה שהאיסור מתייחס ליוצאים למלחמה בלבד. וכן מדויק בלשון הרמב"ם: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה... לא יירא ולא יפחד" (הל' מלכים שם) "שלא ייראו אנשי המלחמה" (המנין הקצר). בספר החינוך (מצ' תקכה) הדגיש שהאיסור נוהג רק בגברים מפני שרק הם לוחמים. למדנו שלמעט החיילים שמעורבים בלחימה, אין על האוכלוסיה האזרחית כל איסור לפחד.
זאת ועוד. הרמב"ן (בהשגותיו לסהמ"צ) הקשה על הרמב"ם: אם קיים איסור לפחד במלחמה, כיצד השוטרים מכריזים "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", כיצד מצפים ממי שעבר עבירה ונכשל בחטא של פחד שיקום, יזדהה ויפרסם את חטאו ברבים ויחזור לביתו?! תירץ ה"משך חכמה" שלשיטת הרמב"ם, מתחיל האיסור לפחד רק עם היציאה לקרב ולא לפניה. לכן, הירא ורך הלבב לפני היציאה לקרב איננו עובר על איסור, והוא שב אל ביתו. האיסור לפחד מהאויב מופנה רק כלפי אלו שלא שבו לביתם, ונכנסו בקשרי המלחמה.
על שיטת הרמב"ם, חולקים הראב"ד והרמב"ן. דברי הכתוב "אל תיראו" - "הבטחה היא ואינה אזהרה" (ראב"ד). "וזו הבטחה לא מצוה" (רמב"ן, שם). התורה מבטיחה שננצח בקרב ולא נפחד מהאויב. תמה הכסף-משנה: מדוע הוציאו הראב"ד והרמב"ן את הפסוק מפשוטו, "יש לתמוה למה הוציא [הראב"ד את] הפסוק מפשטו כדי להשיג על רבינו [= על הרמב"ם]?". יש מסבירים שהראב"ד והרמב"ן חולקים על הרמב"ם מפני שפחד בעת מלחמה הוא תגובה טבעית, לכן לא סביר שהתורה תאסור על החייל לפחד. כדברי המהר"ם שיק "איך יצווה את האדם שלא יירא ולא יפחד מקשרי מלחמה כיון שהוא דבר טבעי?". התורה איננה דורשת אפילו מהחייל היוצא לקרב להסיר את הפחד מלבו.
הרמב"ן, לשיטתו, מפרש שהכרזת השוטר "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" היא מצווה: "שנמנע האיש הירא ורך הלבב מבוא במלחמה, שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה ולסבוֹל המכות והחרב, וינוס ויהיה תחילת מפלה לעם" (השגות, שכחת הלאווין). הפחד בעת מלחמה הוא לגיטימי, אבל מי שמפחד לא יתפקד טוב בעת הלחימה, וגם הוא עלול ליצור דמורליזציה בקרב חבריו, לכן עדיף שישוב לביתו.
יש הסבורים שגם לרמב"ם, הפחד כשלעצמו איננו אסור, מפני שהוא תגובה טבעית, אלא דווקא אם הוא המביא לידי מעשה - "שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה". אין איסור לפחד אלא לחזור לאחור בגלל פחד.
עתה עלינו לברר כיצד היוצא לקרב מסיר את הפחד מליבו לפי הרמב"ם, ומה עושים עם הפחד ה"טבעי" לפי הרמב"ן? (המשך בשבוע הבא).

לתגובות: [email protected] . לב אבות - קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל': 02-9973232. אתר "לב אבות" - evavot.org.ill באתר - מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך, רבנים ופסיכולוגים.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: