ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וארא
פרשה נוכחית: בא
פרשה הבאה: בשלח
 


אמון בחינוך

הדסה גהלי

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמור, אשירה לה' כי גאה גאה...".
"אז ישיר", הרב בר שאול 'מן הבאר' מסביר "אז - באותה שעה גדולה, באותה מדרגה גבוהה, באותה עליית נשמה... אחרי הגיעם לשיא האמונה, 'אז' מתנשא על פני כל העבר, וצופה אל פני כל העתיד. כל העבר נתגלגל לתוכו, וכל העתיד מקופל בתוכו, כל גובה וגדלות של כל גדולי הדורות וכל מאורות מאורעותיהם, כולם הצטרפו אל גובה המעמד על שפת הים". כל הרשמים של המאורעות נגנזו בלב האומה ובאותה שעה בקעה השירה והגיעה לשיא גובה האמונה, "ניתן פה לכל אוצרות הנפש שכינסו גדולי הדורות כולם לתוך חביוני רוחה של האומה" (שם, מן הבאר). "אז" - יש אז לשעבר ויש אז לעתיד לבוא, שירת הים היתה נקודת ריכוז של כל גנזי העבר הרוחניים... כל התקוות והבשורות, המאבקים והמלחמות, המבחנים והניסיונות, כל גילויי הגדלות של האומה".

חינוך מתוך אמון (בטוב הגנוז בבריאה ובאדם)
מעיקרי החינוך לטעת בילד אמון בעצמו. בניית האמון מתחילה מגיל אפס כבר בהנקה, כאשר האם מחזיקה את התינוק ברכּוּת קרוב ללבה, משדרת לו כמה הוא יקר לה, דואגת למלא את צרכיו, מגיבה לבכי, לחיוך, מרגיעה בסבלנות, נהנית מהטיפול בו, שמספק לו ביטחון שאוהבים אותו. היציבות והעקביות בקשר בונה את האמון הבסיסי שלו כלפי הסביבה שיאפשר לו בעתיד להשתלב בה ולהתמודד בעת הצורך. במשך הזמן חל שינוי בתגובות ההורים. ילד בן שלוש כבר אינו נענה מידית לבכיו כמו תינוק בן חודשיים, וככל שיגדל ויתעכב יותר סיפוק צרכיו בהתאם לנסיבות, כך הוא ילמד לדחות סיפוקים. ההורים מתמלאים אמון בעצמם ובילד שאפשר להתאפק ולשלוט ברצונות. ההורים מאמינים שהילד טוב וישר, וגם אם הוא טועה או מתנהג לא כראוי, הרי זה משום שהוא לכוד ברגשות ופועל מתוך "אני" חלש, ולא בגלל היותו רע. התנודות הרגשיות שלו קיצוניות, רגע הוא מתפרץ, כועס, ורגע הוא שקט ונעים, פעם הוא מצפוני ופעם הוא מציק. הורים נבהלים מהתנהגות לא יציבה, ומאבדים לא פעם את הביטחון שלהם בעצמם.
בגיל צעיר יש להסתכל על התנהגות הילד כתופעה חולפת, התנהגות זמנית שניתנת לשינוי, האמון שאנו משדרים: "טועים, מועדים - תמיד אפשר לתקן". כאשר מחזקים בו את האמון הוא ירצה להתאמץ, להתרומם ולשנות. אולם כשמשדרים לילד קטן שהתנהגותו השלילית צפויה, "ידעתי שתשבור", "אמרתי לך שזה יקרה" הוא מתייאש. הורים פונים אלי להתייעץ אם לעשות אבחון פסיכולוגי לילד הקטן כיוון שהגננת הפנתה אותם או המחנכת. ההפניה לאבחונים פסיכולוגיים לילד הרך - גורמת להורים לאבד את אמונם בעצמם ובילד חסר התקנה, ונותנת אישור לגננת\מחנכת שיש לו קשיים סובייקטיביים, אלא שברוב המקרים מספיקה הדרכה קלה להורים ולמערכת.
כאשר הורים מאבדים את אמונם בילד מתחילה הביקורת: "שב ישר!" "למה אתה עושה כך", "אל תזוז!" והערות שמנמיכות את הילד. הוא ירגיש שאין לו תקנה, שהוא חסר ערך, יפתח דימוי עצמי נמוך ולא ירצה להתאמץ, כי הוא לא סומך על עצמו.
שלושה מרכיבים משמעותיים בחינוך משפיעים בצורה חיובית על הילד, שבח - חיזוקים חיוביים, עידוד וביקורת בונה.
שבח הוא תגובה של הורים על התנהגות חיובית ורצויה של הילד כדי לחזק התנהגות זו. הורים שמרבים במילים טובות ומחזקות מעניקים לילד הרגשה טובה המחזקת את בטחונו העצמי. תהליך התפתחות תקין כרוך בתסכולים על שצרכים ורצונות שאינם באים תמיד על סיפוקם, מה שיוצר אצל הילד רגשות שליליים בנפש.
שבח או פידבק חיובי שניתן על התנהגות טובה מקנה מענה חיובי לחוויות התסכול שלו.

עידוד הוא תגובה מחזקת בעקבות אי הצלחה, כישלון, או אי מילוי רצונו של הילד. המילים הטובות באות כדי לחזק אותו ברגע של קושי, "אתה במצב רוח לא טוב כי נכשלת במבחן, אני מרגיש שזה העציב אותך, אני בטוח שבפעם הבאה תשקיע ותצליח יותר". יש פה קבלה, עידוד והתייחסות למאמץ הכרוך בהכנה למבחן.
בד"כ העידוד מקל על המצוקה שהילד מצוי בה ומשחרר אותו ממשקעים שליליים על עצמו. בשונה משבח שניתן מתוך הרגשה ספונטנית טובה על התנהגות חיובית, העידוד הוא השתתפות בהרגשה של הילד, כישלון, מצוקה, או טעות, הנוטע בו אמון ותקווה. במצבים אחרים נוטים הורים להכחיש את הכאב מתוך רצון להגן.

ביקורת בונה. כשם שהשבח מתייחס להתנהגות ספציפית ולא לאישיותו של הילד כך גם ביקורת בונה - מתוך רצון לכוון את הילד ולא לפגוע בו, זו ביקורת שמתייחסת למעשה ולא לאישיות של הילד.
יוסי נזכר בארוחת ערב שלא הכין שעורי בית, אבא אומר לו: "להבא, לפני שאתה יוצא לשחק, תבדוק אם הכנת שיעורים, ורק אחר כך תוכל לצאת". אבא התייחס להתנהגותו של יוסי ולימד אותו כיצד עליו לנהוג בעתיד, בשונה מאבא שהיה מתפרץ ואומר: "אמרתי לך! תמיד אתה נזכר מאוחר...". "תמיד" שמקבע ולא בונה, לא מקדם, משדר חוסר יכולת לשנות, של חוסר תקנה.
בספרות המקצועית מצביעים על שלושה סגנונות של הורים שפוגעים בהתפתחות הילד:
התעלמות מוחלטת מהרגשות הילד : חוסר התייחסות למצוקה הרגשית של הילד, שתחושותיו הם מטרד שיעבור.
שליטה מוחלטת של ההורים: מתמודדים עם מצוקות הילד בדרך של ענישה, "תלך לחדר עד שתפסיק לבכות", או נותנים שוחד כדי שיעשה את רצונם בלי להתחשב ברגשותיו וצרכיו. לחץ כופה ותוקפני.
חוסר כבוד כלפי הילד: ביקורת נוקשה, בוז וחוסר כבוד כלפי מצוקותיו. לועגים לכל הבעה של רגש,"מה אתה בוכה כמו בת", "אתה תינוק".
האמון של ההורים הוא נדבך חשוב מאוד בחינוך. האמון בילד הוא לאהוב אותו במקום שבו הוא נמצא ולא איפה שהיינו רוצים. מה שנותן לילד את הכוחות להתפתח ולגלות את כוחותיו זו האמונה המפעמת בהורים ומגביהה אותם מהמציאות העכשוית, מתוך אמון וצפייה לעתיד שזה הילד הוא נשמה טהורה תמימה וטובה שצופנת בחובה רק טוב.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: