ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו. הרב חרל”פ בספרו ‘מי מרום’ ‘נימוקי מקראות'” כותב על פסוק זה “ההוראה שהמן ירד בדרך נס ולא בדרך הטבע היתה בזה שלא ירד בשבת” שאילו היה בדרך הטבע היה יורד גם בשבת (כגשמים) והמתחכמים רצו לעטוף הכל במהלך הטבע” לכן יצאו ללקוט”.
חשיבות המן הונצחה לדורות עולם כדברי הכתוב: “ויאמר משה… קח צנצנת אחת… מן למשמרת לדורותיכם”.
אוה”ח הקדוש כותב על המילים “משמרת לדורותיכם” (טז לד): “אמר לשון רבים (לדורותיכם)” אחת היתה בדורו של ירמיהו” ואחת תהיה לעתיד לבוא” כמאמרם ז”ל (תנחומא בשלח כא): שלושה דברים עתיד אליהו להעמיד לישראל” ואחד מהם צלוחית של מן”.
הצורך בהנצחת נס המן” בעוד ששאר הנסים לא זכו להנצחה” מעורר כמה תמיהות. א. מה הייחוד במן. ב. מדוע ציווה משה להניחו בתחילת ירידתו מיד לאחר צאתם ממצרים.
המן אמור לרדת ארבעים שנה” ולא לטלטל צנצנת ולשמרה בטלטולי המדבר.
התשובה לכך “המן ייחודי בכך שהתמיד ארבעים שנה” מחד יש מעלה בהתמדת הנס” ומאידך סכנה בו לשגרה” ואם אכן היו לוקחים מן המן בסוף ארבעים שנה” בו בזמן שעם ישראל מתייחס בזלזול וכונה הלחם הקלוקל” בחרה התורה להנציח את נס המן בהתהוותו הראשונית המסמל את התחדשות האמונה ביד ה’ ובהשגחתו המלווה את עם ישראל לדורותיו.