במאמר הקודם הבאנו אוסף הדרכות חינוכיות של רבינו יהודה החסיד המופנות אל ההורים. השבוע – אוסף הדרכות המופנות אל המחנכים.
“מי שמלמד תינוקות” ואחד חריף מחבירו” והרב שלהן רואה שאין תקנה שילמדו יחד וצריכין החריפים רב לבד” אל ישתוק” ויאמר לאביהם ‘אלה צריכין רב לבד ואלה לבד’ אף על פי שיפסיד אם יפרידום” (ספר חסידים” סימן שח’). בימי רבנו החסיד למדו הילדים אצל מורים פרטיים. המורה קיבל את משכורתו מההורים ולא מקופת הקהילה. אם קבוצת התלמידים היתה גדולה” פרנסתו של המורה היתה בשפע. ויתור על תלמיד אחד היה הפסד ממון ניכר. אבל” קובע רבנו יהודה החסיד” מה שצריך להנחות את המורה הוא טובתם החינוכית של תלמידיו ולא שיקולים כלכליים. אם יש פער לימודי גדול בתוך קבוצת התלמידים צריך לחלק אותה לשניים על פי הרמה הלימודית של התלמידים. רבינו יהודה החסיד מטיל על המורה את האחריות לחלוקת הקבוצה מפני שהוא מחנך את התלמידים ומודע לפערים הלימודיים ביניהם” בעוד ההורים אינם מודעים לכך. המורה נדרש ליזום את המהלך הזה” אף שייגרם לו הפסד כלכלי.
הקביעה החינוכית של “ספר חסידים” שצריך להתחשב בפערים הלימודיים בין התלמידים” נובעת מההנחה הבסיסית שהיכולות האישיות של התלמידים הן שונות והן משפיעות על דרכי החינוך. הנחה זו באה לידי ביטוי בהמשך דברי “ספר חסידים”: “‘חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה’ (משלי כב’ ו’) – אם תראה שיצליח במקרא ולא בתלמוד אל תדחוק לו השעה ללמדו תלמוד. ואם יבין תלמוד אל תדחוק אותו ללמדו מקרא. במה שיודע תחנכהו. בן חמש עשרה לתלמוד” מאי נפקא מיניה? אלא כיון שאדם רואה שאין בנו זוכה לתלמוד ילמוד לו הלכות הגדולות ומדרשים וקריאה” (שם). ההוראה החינוכית הראשונה – שאם מצליח התלמיד במקרא אין לדחוק אותו ללמוד תלמוד – יכולה להתפרש כהתחשבות בקצב ההתקדמות האישי של התלמיד. אבל ההוראה השנייה – שאם מצליח בתלמוד אין לדחוק אותו ללמוד מקרא – מלמדת אותנו שטעמן של ההוראות החינוכיות הנ”ל הוא אחר. לא התחשבות בקצב ההתקדמות הלימודית של התלמיד אלא התחשבות בהצלחתו הלימודית ובנטיית ליבו. לרוב” תלמיד מצליח בלימודיו ורואה ברכה בעמלו דווקא במקצועות שאהובים עליו” שנעימים לו ושליבו נמשך אליהם. “במה שיודע תחנכהו”.
לאור זאת” כיצד נפרש את ההנחיה החינוכית בפרקי אבות “בן חמש למקרא” בן עשר למשנה” בין חמש עשרה לתלמוד”? אם נכון להתחשב בהצלחה הלימודית של התלמיד” ועל פי זה לנווט אותו בין המקצועות התורניים השונים – אם מקרא” אם תלמוד – ולא לדחוק אותו לעבור ממקרא לתלמוד” מה הטעם לקבוע תחנות מדויקות על פי הגיל (חמש” עשר” חמש עשרה)? רבינו יהודה החסיד משיב לשאלה זו במשפט האחרון: “בן חמש עשרה לתלמוד” מאי נפקא מיניה? אלא כיון שאדם רואה שאין בנו זוכה לתלמוד ילמוד לו הלכות הגדולות ומדרשים וקריאה”. פירוש: אין חולק שהיעד החינוכי הוא שיקיף התלמיד את כל מקצועות התורה – מקרא” משנה ותלמוד. רבינו יהודה החסיד אינו חולק על כך” אלא מבקש שלא נדחק את השעה ונתחשב עם נטיות ליבו של התלמיד. ואם ניכר שאין התלמיד מצליח באחד ממקצועות התורה” לא נתעקש ולא נדחק בו להמשיך ללמוד מקצוע זה אלא נמציא לו אלטרנטיבה חינוכית – תחום לימוד תורני אחר.
אבל” יתכן מאוד שהסיבה לחוסר ההצלחה במקצוע תורני מסוים היא חוסר הבשלות של התלמיד. לכן כאשר תלמיד איננו מצליח מקצוע אחד” אין להיחפז ולהסיק מסקנות חינוכיות מרחיקות לכת” אלא רצוי להמתין בסבלנות שנה או שנתיים עד שיתפתח מבחינה שכלית ורוחנית” ואז לבחון האם הוא יכול לגשת למקצוע זה. עד מתי להמתין? המשנה ב”אבות” קובעת שאם הגיע הבן לגיל חמש עשרה ואיננו מצליח בתלמוד” אין טעם להמתין. הוא כבר מספיק בשל ללמוד תלמוד. ואם אינו מצליח זה לא בגלל גילו הצעיר אלא בגלל סיבה יותר מהותית. לכן אין להשתהות אלא מיד להחליף את נושא הלימוד ו”ילמוד לו הלכות הגדולות ומדרשים וקריאה”.
לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים” פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232. אתר “לב אבות” – evavot.org.ill באתר – מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך” רבנים ופסיכולוגים.
