תשובת המשקל

משה רבנו מבקש כפרה על חטא העגל” “ויאמר… ילך נא ה’ בקרבנו” כי עם קשה עורף הוא” (לד’ ט’). ובסוף הפסוק “וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו”.
סיום הפסוק מהדהד בתוכנו מאז ועד עתה” בכל ימי הסליחות והרחמים” ובימי תעניות. ואכן תפילת משה רבנו נענית בחיוב” ובתום שמונים ימי תפילה לאחר עלייתו השלישית” מתקבלת הכפרה ביום הכיפורים ומיני אז הפך ליום מחילה וכפרה.
שתי תמיהות מעלה האור החיים הקדוש:
א. הנימוק של משה בפסוק זה לכפרה” כי עם קשה עורף הוא” תמוה” והרי זו סיבה למניעת הסליחה” כדברי ה’ לעיל (לג’ ג’) “כי לא אעלה בקרבו כי עם קשה עורף הוא”.
ב. תמיהה שנייה לאחר הכפרה וקבלת הברית” מצווה ה’ את משה רבינו (לא’ יא’) “שמור לך את אשר אנכי מצווך היום”. אוה”ח: “צריך לדעת מה שמור בזה? ואם תאמר שזהו ציווי למשה רבינו שימסור את דברי הברית לישראל (כדברי אב”ע) והרי אין בזה חידוש כי אסור לנביא לכבוש נבואתו” ובמה שונה ציווי זה מכל מצוות התורה?
אוה”ח הקדוש על תמיהה ב'” מסביר שהכפרה על חטא העגל מותנית בקבלות ובמעשים מצד עם ישראל” על מנת לעקור את שורש החטא בבחינת תשובת המשקל.
א. קבלה לשָרש עבודה זרה – “ואולי לצד שעבדו ישראל ע”ז” לזה מתחכם ה’ לרפא שברם. במה שיצוררו (ירדפו) את עובדי ע”ז ויקוו לאבדם ולהרחיקם בל קרוב אליהם” ועל ידי זה יתכפר עוונם ותתרצה תשובתם. והגם שעדיין לא הגיעו לארץ” יועיל החפץ והרצון הזה לכפרה. והוא אמרוֹ שמוֹר לך על דרך ‘ואביו שמר את הדבר'” ממתין ומצפה מתי יבוא”.
ב. הנכשל בעברה זקוק לשמירה וגדר. לפני חטא העגל” לא היו זקוקים לשמירה זו אך בעקבות הכשלון במצווה אמונית זו” צווה על כך. “כדין הרחקת הנכשל בעברה” שצריך להגדיר עצמו בגדר חדש” (כדברי חובות הלבבות” שער התשובה פרק ה; ורבינו יונה בשערי תשובה שער א’ כ’).
ג. בלא מעשה העגל” לא היה צורך לציווי הרחקת הגויים מפני ששבעת העממים היו מפנים את הארץ ללא מלחמה” ולא היה מגע ביניהם.
ד. ובדרך רמז ‘שמור לך’ – כוונתו למשה רבינו שיגאלנו באחרית הימים.
כדברי הזוה”ק (עקב רעג” ע”ב) וכדברי האוה”ק (ויחי מט יא) “כי מה שאמר שמור לך הנני גורש מפניך וכו'” אינו לעכשיו” כי אם לזמן רחוק… ועל אותו זמן הוא אמר שמור לך”. ולשאלתנו בקשר לעם קשה עורף” עונה האוה”ח בשאלה נוספת” מדוע בפסוק זה מזכיר הוא שם אדנות שהוא מידת הדין” הרי מבקש הוא רחמים מאת ה’? ותשובתו: כיוון שעם ישראל הוא עם קשה עורף” חייבים לשלב בדרך הנהגתם את מידת הדין והרחמים” וכדברי האוה”ח “ואולי כשגילה ה’ למשה מידותיו (יג מידות הרחמים)… ראה כי אם יתנהג ה’ עם ישראל (רק) במידות אלו בלא דין כל עיקר כמו ששאל קודם העברת הטוב לפניו” לא יוכלו עמוד בדרך ישר לפני ה’ כי עם קשה עורף הוא”. וכדרכם של אנשים שמרוב רחמים וטוב שהזולת מעריף עליהם מסתלק המרחק הראוי (הדיסטאנס) ובאים וחוזרים לחטא. “ולזה אמר ילך נא ה’ (אדנות) בקרבנו שהיא בחינת הדין” כי יחפוץ משה ברחמים ודין כי טובים השניים מן האחד…”. והנימוק הוא” מאחר שיש בעם ישראל חסרון עם קשה עורף” חייבת הנהגתם להיות בשיתוף מידת הדין והרחמים.