תרומה-תצוה הן שתי פרשיות הציווי של “ושכנתי בתוכם”. מתגלה תכנית מפורטת של הבניין וכליו” “כמשפטו אשר הראית בהר”. הציווי יורד מן השמים לארץ” אל מציאות הקרקע הממשית” אל הקרשים והכלים. האידיאל השמימי צריך להתגשם במציאות על ידי ירידות וצמצומים” ודבר זה אינו פשוט כלל.
“ויקהל-פקודי” הן הפרשיות של קיום הציווי הזה. פה הביצוע בהקמה המעשית. אלו הם שני הצדדים של בניין בית המקדש: ללמוד ולקיים.
באמצע” בין פרשיות הקיום לפרשיות הציווי נמצאת פרשת “כי תשא”. הפסוקים הראשונים של פרשת “כי תשא” שייכים לעניין הקודם של ציווי המשכן. אחר כך מופיע המשבר הנורא של מעשה העגל. בדרך ממצרים לירושלים יש סיבוכים ומשברים. המשבר הראשון הוא מעשה העגל” אבל הוא אינו מבטל את “נצח ישראל”” חס וחלילה. לכן” אומר משה רבינו לד’: “אם אין פניך הולכים” אל תעלנו מזה…”” “הלוא בלכתך עמנו” ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה”. אחרי החטא הנורא חוזרים לסדר הקודם. אחרי המשבר” העם חזר בתשובה וההתפייסות היתה ביום הכיפורים. “פּסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים”. לאחר מכן” כמו שמפרשת “יתרו”” שעניינה כלל מתן תורה” נמשכת התפרטות המשפטים” כך ב”כי תשא”” מהתחדשות התורה נמשכת התפרטות מצוות. “תורת ד’ תמימה”. אותן המצוות שניתנו במעמד הר סיני – חוזרות בשלמות לאחר משבר זה. כך ב”ויקהל-פקודי” חוזרים לבנין המשכן” והקיום הוא בדיוק כמו הצווי שב”תרומה-תצוה” .
מקורות:
[1] ע”פ שיחות הרצ”י שמות עמ’ 374-6″ 385.
