המלאכה היחידה האסורה בשבת שהוזכרה בתורה בצורה מפורשת היא הבערת אש” שנאמר: “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” . האש היא יסוד עיקרי ויש לה תפקיד מרכזי בישוב העולם ובהתפתחותו: יש צורות שונות וגוונים שונים של יצירת אש. חשמל אף הוא נכלל באש” ואנו יכולים להבחין רק בפעולותיו” בתוצאות מציאותו” אבל את מהותו הפנימית איננו יודעים. גם לגבי האש” אנו רואים וחשים רק את פעולותיה” אור וחום” אבל את מהות האש עצמה איננו מכירים. היא דבר שמימי אלוהי. האדם משתמש באש יום יום” והוא שוכח שאינו יודע את יסוד האש ומהותה; הוא רק משתמש בפעולת האש. לכן הודגשה דווקא מלאכת ההבערה באש.
אנו זקוקים לאש עבור קרבן” למען הקטרתו ושרפתו. עבודה זו היא העבודה העיקרית בקרבן. לעומת עבודות ההכנה” כגון שחיטה” שכשרה אף בזר” נאמר: “ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח” . אש זו יסודה שמימי והאדם רואה רק את פעולתה. ישראל “הדבקים בד’ אלהיכם” חייבים לזכור שלכל פעולותיהם יש ערך רק מתוך כך שהן נמשכות משמים. “לאִשַּׁי” – אש הדיוט ואש משמים. נס זה שאדם חוזה בו בכל יום” מקורו במקדש. אמרו חז”ל: “אע”פ שאש יורדת מן השמים – מצוה להביא אש מן ההדיוט”. כל מציאות חיי האדם” מקורה בשמים. הארץ נמצאת בעולם התחתון” וכל חיי האדם הם פגישה בין שמימיות לארציות.
“ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח”. בפסוק זה וכן בפסוקים אחרים מכוּנים הכהנים בשם “בני אהרן”. התייחסות הבנים אל האב מוזכרת דווקא לגבי האש” מפני שכשם שהאש האנושית מקורה באש שממקור שמימי” כך קדושת הכהנים נמשכת מהמקור האלוהי של הכהונה. מתוך השמימיות מצוּוה האדם על עשייה בחייו הארציים.
בתוך כלל ישראל יש מדרגות: הכהנים מקודשים בישראל” ואהרון הכהן הוא שורשם. כשם שאנו למדים מן האש שבמזבח את היחס לכל מלאכה” כך אנו לומדים מאהרון את היחס לכל כלל ישראל” ואת האהבה אף לרחוקים. ובכך אנו חוזרים לדברי המהר”ל שאהבת ד’ את עם ישראל היא “אהבה שאינה תלויה בדבר”” שאינה תלויה במעשים טובים שישראל עושים. היא שייכת לעצם מציאות “עם זו יצרתי לי” .