“ההפך מאהבה אינו שנאה” הוא אדישות.
ההפך מיופי אינו כיעור” הוא אדישות.
ההפך מאמונה אינו כפירה” הוא אדישות.
וההפך מחיים אינו מוות” הוא אדישות לחיים ולמוות”.
(אלי ויזל)
ההפך מאמונה אינו כפירה” הוא אדישות
בפרשת ויקרא נאמר: “נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה’ וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה'” (ויקרא ה” טו). המשמעות המילולית של ‘מעילה’ היא בגידה באמון” ניצול המעמד לטובת הנאה אישית. אולם חז”ל דרשו ש’מעילה’ אינה רק פגם מוסרי באדם” אלא כאשר האדם לוקח חפץ שמוקדש לשמים ומשתמש בו לצורך של חול” מעשה ה’מעילה’ יוצר שינוי בגוף החפץ (מעילה יח” א; ראה רש”י ויקרא ה” טו) והופך אותו מקודש לחול (מעילה שם תוד”ה אין).
אולם” רק המועל בשוגג יכול לשנות את סטאטוס החפץ מקודש לחול. אך אדם שמעל במזיד אינו יכול לפגום בקדושת החפץ באמצעות מעשה המעילה “הקודש” בשוגג – מתחלל” במזיד – אינו מתחלל” (זו שיטת רבי יהודה המוזכרת בפסחים כ”ז” ב ושנויה בקידושין נב” ב ואילך. שיטה זו נפסקה להלכה: רב נחמן קידושין נד” ב; רמב”ם הל’ מעילה פרק ו’ הלכה ג’).
השאלה הזועקת מדין זה” היא: איך ייתכן שיש למעילה בשוגג כוח גדול יותר מאשר למעילה במזיד? וכי אין הדברים קל וחומר: ומה מעילה בשוגג שהופכת את החפץ מקודש לחול” מעילה במזיד לא כל שכן?!
הרב הירש השיב על שאלה זו באופן שאי אפשר שלא לשמוע בדבריו הדים לאשר התרחש בתקופתו:
“אין המקדש ירא מפני פשע” אלא מפני אדישות! הנה זה הרעיון המתבטא בהלכה” שהקדש בשוגג מתחלל” במזיד אינו מתחלל. כי המקדש נעלה ממזימות הפושעים” ולעולם לא יוכלו לפגוע בקדושתו; אכן עצם מלחמתם בו מעידה על קדושתו. אך שגגה הבאה מתוך אדישות” שכחה קלת דעת של קדושת המקדש ושל זכויותיו כלפי מעשינו – הן הן החותרות תחת קדושת המקדש” (פירוש רש”ר הירש סוף פרשת ויקרא).
אבל מדוע האדישות חמורה כל כך עד שדווקא היא המאיימת על כל הקדוש והיקר לנו” אפילו יותר ממעשה הזדון של הרֶשע עצמו?
הקודש מספיק חזק להתמודד עם הפשע והאמונה יכולה להתחזק” להזדכך ולהתפתח מהכפירה (אורות האמונה עמ’ 30 ועוד; אורות” זרעונים” ‘יסורים ממרקים’). העובדה שמנסים להילחם נגד הקודש” מוכיחה את קדושתו. פעם” אחד מראשי מפ”ם התבטא בכאב “רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות”. לאפיקורס יש אמנם ויכוח נוקב עם אלוקים” אבל לעם הארץ הויכוח אפילו לא מתחיל. “אדם אולי יכול להתרחק מאלוקים”” אמר פעם אלי ויזל “אך אדם אינו מסוגל להיות מנותק מאלוקים”. אבל כאשר האדם מנותק מאלוקים ומגלה אדישות כלפי הקודש” הוא מערער את שיווי המשקל הטבעי של העולם.
ההפך מחיים אינו מוות” הוא אדישות
אדישות אינה רק אפתיה וניטרליות” אלא היא אקטיבית הרבה יותר ממה שנדמה. “האדישות היא תמיד החבר של האוייב” אומר אלי ויזל “האדישות מיטיבה עם התוקף” לעולם לא עם הקרבן שכאבו מתעצם כשמרגיש נשכח מלב”. הפשע משתולל כי יש בני אדם שצופים מן הצד ולא מתערבים” האדישות נותנת לגיטימציה לרוע. ולכן מי שהיה יכול להציל את הזולת כשרודפים אחריו ולהורגו ולא טרח להתערב “הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו” (רמב”ם הלכות רוצח יא” יג). מי ששותק כאשר עוול מתרחש כנגד עיניו – שותף לפשע” כי היה עליו למנוע זאת או לכל הפחות למחות. “לא חרבה ירושלים” אומרים חז”ל “אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה” (שבת קיט” ב).
לשאת בנטל הרגשי עם הזולת
מעבר לחובה לגלות אחריות ולהתערב בפועל” האדם מחויב לגלות אכפתיות ולשאת בעול הרגשי עם חברו. האדם אינו רשאי להישאר אדיש כאשר אחרים בצרה ולכן “בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה” ושלום עליך נפשי… אלא: יצער אדם עם הצבור… וכל המצער עצמו עם הצבור – זוכה ורואה בנחמת צבור” (תענית יא” א).
“העולם הוא מקום מסוכן” לא בגלל אלו העושים רע” אלא בגלל אלו שצופים מן הצד ולא עושים דבר” (אלברט איינשטיין).
