ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


הרוגי המלכות משה ברזני ומאיר פיינשטיין הי"ד

הרב רונן טמיר


"נשארנו בחיים לא כדי לחיות ולצפות, בתנאים של עבדות ודיכוי, לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד- לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בנינו לדורי דורות... כי יש חיים הגרועים ממוות, ויש מוות הגדול מן החיים. ואם עדיין לא הבינותם את החיזיון הזה של האומה - אות היא כי הוכיתם בסנוורים כדי שתורדו מן הבמה, שממנה מורידה ההשגחה העליונה את כל אלה הקמים על העם הנצחי לכלותו. אשור ובבל, יוון ורומא, ספרד וגרמניה קדמו לכם - אך אתם תבואו בעקבותיהם, חוק עולם הוא". (מתוך נאומו של מאיר פיינשטיין לפני עלייתו לגרדום, ה'תש"ז).
משה ברזני נולד בב' תמוז ה'תרפ"ו בבגדד שבעירק, נצר למשפחת תלמידי חכמים ומקובלים ענפה. אביו, חכם אברהם ברזני, חינך את משפחתו על אהבת ארץ ישראל וציפייה לגאולה. בשנת ה'תרצ"ד, כשהיה משה בן שמונה, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים בתנאי מחייה קשים אך ברוח איתנה. משה הצטרף בגיל צעיר לארגון הלח"י - תחילה בהפצת כרוזים ומודעות, ולאחר מכן השתלב במחלקת החבלה, ובה היה שותף בין השאר לפיצוץ הרכבת ליד הכפר מלחה הסמוך לירושלים.
באביב תש"ז נתפס משה ברזני בירושלים על ידי הבריטים כשבאמתחתו רימון, באמצעותו תכנן לחסל את אחד ממפקדי המשטרה הבריטית. לאחר ימים מספר נשפט ונידון למוות. במהלך המשפט אמר ברזני: "אנו, אנשי לוחמי חירות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם, ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו, ולהשמידנו לא תצליחו. עמי, ככל שאר העמים המשועבדים לכם, יילחם באימפריה עד חורמה!". בתום המשפט שר את "התקווה" ותוך כדי כך נגרר ע"י השוטרים הבריטיים אל תא הנידונים למוות במגרש הרוסים.
מאיר פיינשטיין נולד בט' תשרי ה'תרפ"ח בעיר העתיקה בירושלים. משפחתו עלתה לירושלים מבריסק, והוא נשלח ללמוד בת"ת עץ חיים בראשות ר' אריה לוין. כילד התייתם מאיר מאביו, ונאלץ לצאת לעבוד ולסייע בפרנסת משפחתו. בהמשך הצטרף ל"הגנה", ומאוחר יותר, כאשר הגיעו השמועות על נוראות השואה - החליט להתגייס לצבא הבריטי. לצורך כך היה צורך להשיג תעודה מזויפת המעידה כי הוא בן 20, אף שגילו האמיתי היה 16. לאחר כשנתיים וחצי השתחרר משירותו הצבאי, והצטרף לארגון האצ"ל, שהתאים יותר להשקפת עולמו.
בסתיו תש"ז השתתף מאיר פיינשטיין בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, פעולה אשר הסתבכה בעקבות הלשנה, ובמהלכה נפצע קשות בידו. לאחר מרדף ארוך, נתפס מאיר פיינשטיין ע"י הכוחות הבריטיים שעקבו אחר סימני הדם שהותיר אחריו. עקב פציעתו הקשה נאלצו הרופאים לקטוע את ידו השמאלית. כמה שבועות לאחר מכן התנהל משפטו, כאשר מאיר מסרב בכל תוקף "להשפיל עצמו בפני המשעבד" ולבקש חנינה. לבני משפחתו שהפצירו בו למנות עורך דין להגנתו, ענה כי "מוטב למות בכבוד, מאשר לחיות בתוך השפלה". במהלך כל משפטו התעלם פיינשטיין מהנעשה סביבו. בסיום המשפט המהיר נגזר על מאיר פיינשטיין עונש מוות, והוא הועבר תוך כדי שירת "התקווה" לתא הנידונים למוות במגרש הרוסים, אותו חלק עם משה ברזני.
במהלך השבועות עד לביצוע גזר הדין נעשו מאמצים רבים להשיג חנינה לשני הלוחמים, אך השניים סירבו בכל תוקף לבקש את רחמי בית המשפט. הרב אריה לוין נהג לבקר אותם מידי שבת ולחזק את רוחם. על ספרים שונים בתאו רשם מאיר פיינשטיין: "הרוצה לחיות בכבוד חייב ללחום בעד החיים", וכן: "טוב למות עם נשק ביד מאשר לחיות עם ידיים מורמות".
בשבת האחרונה, כאשר נפגש משה ברזני עם אביו בתאו, אמר לו: "אבא, הרי אתה אדם אדוק המאמין בעולם הבא, על מה תצטער? אני כטיפה בים של ששה מיליון אחים, אני קרבן לעם ולמולדת... דמנו לא ילך לאיבוד, ומתוכו תצמח ישועה לעם ישראל".
לקראת מועד ביצוע גזר הדין, ביקשו ברזני ופיינשטיין מחבריהם למחתרת, באמצעות פתק זעיר שהוצפן בקליפת בננה, להבריח אליהם שני רימונים. הם תכננו לפוצץ רימון אחד על המשלחת שתיקח אותם אל הגרדום, וברימון השני להתאבד כדי לא להעניק לבריטים את התענוג של הוצאתם להורג. הרימונים הוברחו אל תא הנידונים למוות על ידי לוחם המחתרת אליעזר בן עמי, בתוך שני תפוזים. ערב התלייה, נתבקש ר' אריה לוין להגיע ולומר עם ברזני ופיינשטייין וידוי. הרב סירב באומרו: "וכי חטאו?! על מה להתוודות?! וכי יש צדיקים יותר גדולים בעולם מאלה העולים לגרדום למען קידוש ה' וישראל?!". במקומו הוזמן הרב יעקב גולדמן, רב בתי הסוהר בארץ ישראל מטעם הוועד הלאומי. לאחר ששרו יחד "אדון עולם", אמרו וידוי ושרו "התקווה". לאחר מכן הודיע להם הרב גולדמן כי יגיע לראותם ברגעיהם האחרונים, והם הפצירו בו וניסו לשכנעו שלא יבוא. לאחר שנוכחו לדעת כי אין בידם להניא את הרב מלהגיע, ומתוך חשש שגם הרב ייפגע, החליטו פיינשטיין וברזני לוותר על תכניתם לפוצץ את חדר הגרדום, ובמקום זאת לפוצץ את עצמם לפני בוא התליין.
משה ומאיר התחבקו והניחו את הרימונים בין ליבותיהם. משה אחז ברימונים, מאיר הצית את הפתילה וכך מתו מות גיבורים, בב' אייר ה'תש"ז- השבוע לפני 66 שנה.
עפ"י הוראת הרב הראשי נקברו ברזני ופיינשטיין בחלקת קדושי פרעות תרפ"ט ותרצ"ו בהר הזיתים. בין הסופדים היה כמובן גם הרב אריה לוין זצ"ל.
עמידתם האיתנה והגאה של שני הלוחמים חיזקה מאוד את בני היישוב כולו. האצ"ל פרסם מודעה בה נכתב: "תהילת נצח לגיבורי העם הנותנים את נפשם למען שחרור המולדת. דמם- בדם האויב יכופר".
גיבורי ישראל מאיר פיינשטיין ומשה ברזני הי"ד. הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. דמותם וגבורתם יעמדו לנצח לנגד עינינו, וזכותם תגן עלינו, אמן.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: