העדינות של… הקב”ה

(מצד עדינות הדיבור והכתיבה היה צריך להשמיט את הפתיח שלהלן” אלא שבלעדיו” לא ניתן לחדד את כוונת המאמר ואת חומרת הנאמר. אז עם הקוראים הסליחה)
שמתם לב שהביטוי “פח אשפה” נעלם בזמן האחרון מהעברית המדוברת” ואת מקומו תפס “פח הזבל”? תאמרו: “נו” אז מה זה כל כך משנה?” אז זהו” שזה כן משנה. כי הדיבור של האדם משקף את מה שקורה בפנימיותו” ואם את מקומו של “פח האשפה”” המעודן יותר” תופס כיום “פח הזבל”” הבוטה יותר – סימן שכולנו קצת התחספסנו” וחבל…
רוצים עוד דוגמה? בבקשה: נכון ש”רצח” היא מילה שמזעזעת את הנפש? בכל אופן” היא מילה שאמורה לזעזע את הנפש. עד כדי כך” שבספרי הקודש” האמונים על לשון מכובדת” מְמַספרים את העמוד שבא אחרי עמוד “רצז” כעמוד “רחצ”” ולא כעמוד “רצח”” כדי להתרחק מן החיספוס ומן הדומה לו… . (ומאותה סיבה ממספרים בספרים הללו את עמוד “שמד” כעמוד “שדמ”” את עמוד “רעב” כעמוד “ערב”” את עמוד “רעה” כעמוד “ערה”” וכן כל כיוצא בזה). כל זה בספרי הקודש; אבל בלשון המדוברת בת זמננו” המילה “רצח” הולכת כמעט עם כל דבר. יש “האוכל היה טעים רצח”” ויש “החדר מסריח רצח” (ואם כבר מדברים” אז גם “מסריח” היא מילה בוטה)” יש “המבחן קשה רצח”” ויש אפילו “פלוני הוא צדיק רצח”(!?!?). אז לאן נעלמה העדינות” רבותי? או שאולי יש מי מאתנו שסבור שאבותינו היו “עדינים רצח”” ועל כן אין לנו ללמוד מהם?…
והדיבור המכובד והמעודן אינו רק עניין נימוסי ותרבותי גרידא” אלא חובה תורנית של ממש.
וכך אומרת הגמרא : “לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות – ולא הוציא דבר מגונה מפיו” שנאמר : ‘מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה’ “. כלומר: בַּפסוק המתאר את הבהמות שנכנסו אל תיבת נח” הוסיפה התורה עוד שמונה אותיות” ובמקום לכתוב “הַטְּמֵאָה” (שהיא מילה בת חמש אותיות בלבד) – האריכה את לשונה וכתבה: “אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה” (שהן בסך הכל שלוש עשרה אותיות). התורה אם כן הוסיפה לַפסוק עוד שמונה אותיות” כדי להשתמש בלשון מכובדת – ללמדנו שצריכים אנו לבחור דווקא בלשון כזו.
עד כמה העניין חשוב” ממחישה לנו הגמרא בהמשך ע”י סיפור: שני תלמידים ישבו לפני רב [=רבי אבא]” ולמדו תורה מפיו. יום אחד היתה הסוגיה קשה במיוחד” ולאחר שסיימו ללומדה אמר אחד התלמידים לחברו: “סוגיה זו עשתה אותנו כדבר אחר (=חזיר) עייף”. נענה חברו ואמר: “סוגיה זו עשתה אותנו כגדי עייף”. שמע רב את דברי שניהם” ומאז לא דיבר(!) עם התלמיד הראשון.
ולָמה הדבר חמור כל כך? כי הדיבור המכובד והמעודן הוא מהמאפיינים של האדם הצדיק” ואילו הדיבור הגס והבוטה הוא ממאפייניו של הרָשע. שימו לב” למשל” לַהבדל שבין דיבורו של יעקב לדיבורו של עשיו: “כיון שנכנס [עשיו] הרשע [לאוהל יצחק כדי לקבל את הברכות] התחיל קורא לאביו בזדון [=בעזות]: ‘יָקֻם אָבִי” וְיֹאכַל!’ ; והכתוב אומר עליו : ‘בְּבֹא רָשָׁע – בָּא גַם בּוּז’ [כלומר: כאשר הרשע מגיע – מגיעים גם הדיבורים המבזים” הלא מכובדים. שהרי עשיו אמר] ‘יָקֻם אָבִי!’ – היה גוזר עליו [לקום]! אבל יעקב לא אמר כן” אלא בא בלשון בקשה : ‘קוּם נָ א” שְׁבָה” וְאָכְלָה’: …לשון בקשה” לשון שפלות וענוותנות [שהרי יעקב אמר: ‘נָ א’!]” .
יותר מזה: אפילו הקב”ה בכבודו ובעצמו מדבר עם ברואיו בלשון עדינה! אפילו הוא” שאינו חייב לחלוק כבוד למי מיצוריו – שהרי הוא בוראם ויוצרם – משתמש בלשון מכובדת ומכבדת! ואת אחת הדוגמאות לכך אנו מוצאים בפרשתנו. כאשר הקב”ה מוכיח את אהרון ומרים על כך שדברו במשה” הוא אומר להם : “שִׁמְעוּ נָ א דְבָרָי [אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ וגו’]”; שמתם לב? “שִׁמְעוּ נָ א”” ולא סתם “שִׁמְעוּ”! וכך הקב”ה נוהג גם בפעמים אחרות; למשל: “וה’ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָ א עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם” וגו’. וכן: “וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָ א הָשָּׁמַימָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים” וגו’. וכן: “וַיֹּאמֶר קַח נָ א אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ” וגו’. וכן: “וַיֹּאמֶר ה’ לוֹ עוֹד: הָבֵא נָ א יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ” וגו’. וכן: “דַּבֶּר נָ א בְּאָזְנֵי הָעָם” וגו’. וכהנה עוד רבות.
ואם תרצו” נתגלתה לנו כאן עוד נקודה שבה אנו צריכים ללכת בדרכיו של הקב”ה : מה הוא עדין – הֱיה אף אתה עדין…