להיות אדם ‘חי’

ידועה דרשת חז”ל (ברכות סג’) על הפסוק המופיע בפרשתנו בענייני טומאה וטהרה (במדבר יט’ יד’) “זאת התורה אדם כי ימות באוהל” – “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה”.
מהי משמעות ה’מיתה’ הזאת והרי נאמר כידוע ההפך” “וחי בהם ולא שימות בהם”?
מבאר הרב קוק באגרותיו (א’ עמ’ קפז’)” בהקשר למטרה העיקרית של הקמת ‘הישיבה המרכזית העולמית’ ומשמעותה לכולנו” בכל מצבי חיינו – “שאני חפץ בישיבה” שיהיה שורר בה עוז החיים הראוי לשמעתתא בעי צילותא” ושמחת לב… ודווקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של הדרש “אדם כי ימות באוהל” – “אדם חי המטה את תשוקותיו וכוחותיו לא להוללות וסכלות” כי אם לעמלה של תורה ושמחת השגתה. אבל מי שאין לו הרגשת החיים וזיום” הוא לא יכול להיות אדם אשר ימות באוהל” והמצוינים מישיבה כזאת לא יוכלו להיות ממוצעים” שהם כקדירא הלא חמימא ולא קרירא” כי אם גיבורים כאריות במלחמתה של תורה ומלאים חפץ לרוממה ולשגבה על אדמת הקודש…”
מבואר אם כן” שרק על ‘אדם חי’ בכל כוחותיו הטבעיים” ניתן לומר שימות באוהלה של תורה” כלומר שיכוון את כל כוחות חייו” עם כל עצמתם והעוז שבהם למטרה הרוחנית הקדושה” אך אדם ‘מת’ חסר חיות” רפה וחלש רצון ומעשה” וכי ניתן לומר עליו שממית עצמו באהלה של תורה? הוא היה ‘מת’ לפני המפגש שלו עם התורה” ועכשיו כשפגש בתורה ‘מיתתו’ על התורה יכולה להיות הצדקה ותירוץ לחולשותיו ולרפיונותיו המקוריים” אלא שכעת יש לו ‘תירוץ דתי’ לכשלונו…
כך גם ביאר הרב קוק (עין איה שבת א’ 156″ פס’ קעב’) את הביטוי בגמרא (שבת לא’) – “גבר דדחיל חטאין” – גבר ירא חטא” היינו שיראת חטאו נובעת מגבורה חומרית” ולא מחולשה ורפיון” שאם כן אינה יראת חטא אמתית וכלשונו (שם) “לפעמים יהיה אדם ירא חטא” אבל מהותו האנושית נתבטלה אצלו אם מפני חלישות הגוף או הנפש” או ממיעוט הכרה… איש כזה נוכל לקרותו ‘דחיל חטאין'” אבל לא נוכל לקרותו גבר דחיל חטאין’ ומטרת התורה במאמר הנקוב “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” שיהיו כל הכוחות הגופניים והנפשיים חיים וקיימים במילואם בלבו ונפשו של אדם” ועם שלמות החיים” יבחר לו החיים היותר קדושים ויותר נעלים” הקרובים אל ה’ יתברך בלכתם בדרכיו…”