ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שמות
פרשה נוכחית: וארא
פרשה הבאה: בא
 


סבא שלמה

הרב יואב מלכא

התשמ"א
משפחתנו כה חריגה בנוף החברתי של קבוצת כנרת. כאילו תראה ציפור "אדום החזה" טרופית המשתעשעת במרחביו של נוף אנטרטי דרך משל. כי מה לציפור זו בארצות הכפור ומה ליוצאי מרוקו בקיבוצם של בני אשכנז, בפרט באותם ימי שנות החמישים שהיו אחינו אלה מדקדקים על קלה כבחמורה שלא לערב מין בשאינו מינם?! ואכן פליאה זו היא שהביאתני לשאול את הורי ביום מן הימים כיצד בכל זאת הסתננו הם למרחב קיבוצנו המוגן. והיתה אמי מספרת לי בחן ענוותה, שכל כך נתחבבה על פרנסי הקיבוץ, בזמן שהותה שם עם בני עליית הנוער יוצאי ארצות הבלקן. (ולבי אומר לי שהיו אלה זריזותה ,דיבורה המועט ורוב המעשה, נקיות לשונה, צניעותה הפנימית והחיצונית... כל אלה היו לשם דבר) עד שנפל הפור להפלותה לטובה את עלמת חן זו מרגרט (מרגלית) בוטבול. והיו כמה מראשי הקיבוץ, ויהודה ארקינד רכז המשק בראשם, מתחננים לפניה: "מרגרט אנא הישארי עמנו והיי לנו לאחות." והיא בתום לבה הסכימה רק אם יקבלו עמה את בחיר ליבה פרוספר (מיכאל) מלכא אבי שיחיה. לא נותרה ברירה בידם. "ענבי הגפן בענפי הגפן דבר נאה ומתקבל" וקיבלום כאחת. ומאז היינו כמדומני למשפחה הראשונה מיוצאי עדות המזרח בקבוצת כנרת ויהי לפלא!
וכיוון שדרך העולם ש"ההולך לעיר מהלך אף בנימוסיה" נמסו אט אט גם גינוניהם ונימוסיהם המזרחיים של הורי וקל וחומר אני שהורתי ולידתי בקיבוץ היו, כבר דימיתי בעוונותַי שדמי אדום יותר מדמם של בני עדות המזרח. וכל אימת שהיו קרובי משפחתי מן העיר ומן הכפר עולים אלינו לרגל בעיתות חופשתם לא ששתי לקראתם כראוי, בשל מנהגיהם המשונים בעיני. לבושם, שפתם העילגת ומבטאם הכבד והמודגש כשפת ערבים. סבי שלמה בקומתו השחה, חבוש קסקט, זקנו הצחור והמדובלל, גופו הקלוש, לבושו העודף על מידותיו, עיניו הקטנות והחודרות המוצפות מעין דמע תמידי ולחייו הצמוקות והסגפניות, סבי זה תיכף שהיה מגיע ומזוודתו הקטנה והטלואה בידו היה מניח כל עסקיו ונחפז לנשקני ולהניח ברכות על ראשי לעיני בני גילי, ואילו אני דחיתיו מעלי בשאט נפש לעיניהם והוא נכלם והלך לו, נלאה מלהבין פשר התנהגותי המוזרה. ואף אני לא מדעה צלולה עשיתי כן, ובאמת, רוח אחרת היתה עימי אלא שהתייראתי מחברי פן יגידו בגת וישמיעו בחוצות הקיבוץ את שראו עיניהם וכדי בזיון וקצף. ומפקידה לפקידה של קרובי אלה הייתי משכלל סתר חביוני עד שלא נודע מקומי כלל, ורק בבית הורי באין רואה הנחתים לגפפני ולנשקני ולבסוף מוחה מעל לחיי השקויות את לחלוחית הנישוק תחת ברז המקלחת ומנגבן יפה יפה. וכשסוף סוף עזבו את הקיבוץ ושבו למקומם רק אז נשמתי לרווחה. כן כן!! עד כדי כך נסתבכתי בסבך זהותי כ"שני קונילמל" ממש. אודה ולא אבוש! אולי יתקיים מודה ועוזב ירוחם.
חלפו שנים, חזרתי בתשובה ולפתע את אשר הרחקתי ביקשתי לשוב ולקרב ואת אשר שנאתי ביקשתי לאהוב, לכן החילותי תר אחר שורשי ייחוסי, מתאמץ לגלגלו עד "ארבע אמהות", וגם זכר סבי שלמה בא לפני והיה עדיף בעיני עתה עשרות מונים מכל יפי הבלורית והטוהר שבקיבוצי - משריריו המשורגים של ד. מגובה קומתו ויפי תארו של נ. וחזו המתוח והגא של ח.עטור התהילה. כה אדיר חפצי היה מעתה לראות ולו פעם אחת נוספת את פניו, אולי יחונן אותי במבטו החודר ובברכותיו המאליפות, ימשיך עלי חוט של חסד משמש נשמתו הטהורה ויפשט עקמומיות לבי ושב ורפא לי. מפיו של אבי נודע לי שסבא שלמה אינו בקו הבריאות ורוב שעות היממה אינו מש ממיטת חוליו. בכל זאת הייתי נחוש לעמוד לפניו בלא דיחוי פן תפרח נשמתו באחת ואיננו. ואולי יתחזק וישב על מיטתו כשיראני? ודאי יתמוגג מנחת למראה זקני המצמח כיפת ראשי הגדולה וברק עיני שהתנוצץ מעט מחיבת הלימוד ועמל שקידתו. הודעתי על בואי ועשיתי דרכי למושב "מבטחים".
שעת צהרים, שמש קיצית מלהטת את אווירו של הנגב. הנה ערוגות המלפפון, החצילים והחסה של דודי משה שכה אהבתי לקוטפם ולאוכלם היישר מבית גידולם "כתאנה בביכורה אשר יבלענה איש בכפו". אחי אבא קידמני במאור פנים. משה זה איש אדמה הוא! שופע חיוניות! ודיוקנו ראוי הוא להתנוסס דרך כבוד על גבם של ארגזי ירקות ופירות מובחרים להודיע שִבחם. חיוכו כראש חמניה זהוב המזדקר בצהלה אל מול פני השמש ועיניו שמחות וטובות, והעולם כולו משתקף וטובל באישוניהם. כמה אהבתיו! משה הכניסני חדר לפנים מחדר, העמידני לפני סבי שהיה שוכב ללא ניע ואמר: "סבא ראה מי בא לבקר אותך. קום קום תראה איזו הפתעה". נדמה שהשמועה הידהדה במוחו שהרי זע במיטתו פקח עיניו ומשהבחין בי מבעד לעיניו המצועפות בדמע, התיישב על מיטתו כשוכן עפר שהקיץ מתרדמתו לקול פעמי משיח וסקר אותי מכף רגל ועד ראש כלא מאמין. רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע. נדמה היה לי שנשמתו צוחקת. אז הושיט ידיו הגרומות ואחז בשתי כפות ידי, משך אותי אליו והניחני בין זרועותיו. שמתי ראשי בחיקו כגמול עלי אמו והנחתיו לחבקני כאוות נפשו ודמעותי מאין הפוגה. אח!! הלוואי היו עיניהם של בני גילי רואות מחזה נורא הוד זה אז היו מבינים לבטח כבוד, קדושה ורוממות מה הם. לבסוף הרפה מאחיזתו הרים שתי ידיו בקושי, הניחם על ראשי, לחש לי שפע ברכותיו בדמע רוגש ושוב צנח על מיטתו באפיסת כוחות. הסב ראשו אל הקיר ודמם. יצאתי מלפניו כיעקב היוצא מלפני יצחק אביו אחר שנתברך וידע שברכות אביו גזירה וגורל הם.
גם ברוך אהיה?!...



מאמרים נוספים מעלון שבת סוכות תשע"ד:
אל תאכל רעל - הרב שלמה אבינר
סתירות ומורכבות בספר קהלת - הרב אלישע אבינר
הרגלי שינה - המשך - הדסה גהלי
עֲלִיָּה וִירִידָה - הרב שלמה אבינר
סוכות - הרב דוד לנדאו
להפוך לאדם חדש - הרב יוני לביא
מצטער?! - הרב ערן טמיר
' וישם לדרך פעמיו' - הרב אייל ורד
התורה, פתיחתה וסיומה בברכה. - הרב חנוך בן פזי זצ"ל

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: