ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: משפטים, שקלים
פרשה נוכחית: תרומה
פרשה הבאה: תצוה, זכור
 


לָךְ, לְךָ, לכם, לנו ולהם בחבלי משיח-

הרב אלישע וישליצקי


לאורם של השבתות והחגים הבאים עלינו לטובה

א. למי ולְמה
מילה חוזרת ונשנית בדברי ימי החגים - "לְךָ". בלשון יחיד ובלשון רבים - לכם, בהקשר לסוכות ולארבעת המינים (ויקרא כג, דברים טז).
והנה, זה עתה יצאנו מיום הכיפורים ומעקדת יצחק שהיתה ביום זה (תפילת מרן החיד"א) - שבה פגשנו ב-לְךָ בסמוך וברצוף לביטוי לֵךְ. ושתיהן, בדברי ימי אמותינו ואבותינו (בראשית, יב וכב).
כיום נשמעות מילים אלו בהטיות השונות, ובעיקר מילים שכוונתן - "מגיע לי!" "שייך רק לי!", האין הן מעידות כי ה'אני' שלי במרכז? וכאן חידושו של חג הסוכות. כבר עצם העובדה שנאסרו הסוכות והמינים אם הם בגזל - פותחת את הלב לחידוש שונה לחלוטין.
ב. לשבח או לגנות
בשבת חול המועד, שיש נוהגים לקרוא בה מגילת קהלת, איננו רוצים לפסוח על הסתירות אלא לפצחן. מחד גיסא - "ולשמחה מה זו עושה" (קהלת ב) ומאידך- "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח).
לפי הארתם של חז"ל, בשתי תופעות של שמחה אנו עוסקים, ותהום פעורה ביניהן. האחת היא שמחה של מצוה - היא החיובית, הערכית, המטהרת את הלב. זו ההתחדשות בתוך הענווה - זאת האמת המשתבחת, תרתי משמע. ואמנם, הנביא אשר כועס (אלישע), חוסם בכך את השפע האלקי, חדל מנבואתו, ורק כאשר אמר "קחו לי מנגן", נרגע מכעסו, ורק אז קיבל עליו שוב את השליחות האלקית (מלכים ב ג, שבת ל, פסחים סו). גם אם סיבת כעסו היא רוחנית, אם לא נשלח לשם כך - נחסם ממנו השפע. וזוהי הגנות, במקום שבו הכל מתחיל ונגמר ב'אני', כולל הרוחני.
אך השבח, הוא בפתיחות הדעת והלב, לקלוט כאן מלמטה את השפע האלקי מלמעלה, ולהתחדש באמת בשמחה של פתיחות ולא של אנוכיות.
ג. ראויים לשבח
בענווה שכזאת שהיא יסוד השמחה האמיתית, יש יתרון לפני ומעל השמש, מלפני העולם הזה ומעליו, (שבת שם). וכך אנו יכולים ללמוד מחג האסיף. "מתוקה שנת העובד", ו"הזורעים בדמעה ברינה יקצרו".
אם אכן נקיים בכל לבנו ונפשנו ומאודנו את "וזכרת כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, סוטה ד ב, ורשב"ם ויקרא כג), אז כשרונותינו והישגינו יהיו כלים להופעת השפע האלקי.
אולי משום כך, מהווה הסוכה מקום של רווח, של אירוח בטבעיות, לעומת דלתות של פלדלת ואינטרקום ושאר טכנולוגיות העלולות לחסום ולחצוץ בין האדם לחברו, בין הפרט לכלל. וגם משום כך "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת" (סוכה כו).
וחידושה העיקרי של הסוכה בימי יהושע בן נון ועזרא ונחמיה - שהסוכות הן ברשות הרבים ללא הפרעה וללא קנאה ותחרות.
ד. ולקחתם לכם
גם השמחה המוזכרת במצוַת ארבעת המינים, יש בה את יסוד האגודה, האיגוד, החיבור שמעל לכל החילוקים והקטלוגים והמחיצות ("כלי יקר" ויקרא כג).
הלְךָ והלָכֶם, יכולים אפוא לנבוע מתוך ענווה ושייכות הכוללת גם את "הלוי והגר והיתום והאלמנה" וכל מרי הנפש (רמב"ם הל' יום טוב ו, יז-יח), ואז העצמיות הנקיה מהווה מקפצה לאחדות אמיתית.
אלא שמילות הלְךָ והלכם, עלולות להיתקע ולהצטמצם בפרטיות אנוכית, שאז זו "שמחת כריסו" (רמב"ם שם) "כי לחמם לנפשם" ולחם טמא הוא (הושע ט).
אם יֵדעו דורותינו ב"ידיעה שאין בה היסח הדעת" (הרב סולובצ'יק, "על התשובה" 198), להמשיך דרכי אבותינו ואמותינו בכל הדורות, בהכרת הטוב ובתודעה של אחריות ושליחות, או אז נגאל את השמחה למדרגתה האמיתית, ונשאב מים בששון ממעייני הישועה המטהרים את עצמיותנו.
ה. להלחם בנזיד העדשים
אולי דווקא אחרי הבירור הנוקב ביום הכיפורים בין השעירים, בין יעקב אבינו ועשיו - מתחדדת תרומתן של הסוכה והלקיחה, בזה שאנו בזים באמת לעכשיות, למדידה החיצונית, לפערי המעמדות, לנזיד העדשים.
וישיבתנו בסוכה, וחיבורנו לשמחת לקיחת המינים "לפני ה'" - הם קליטה נאמנה של השראת השכינה בישראל, דרך הכלל אל הפרטים והמשפחות והקהילות והחברה - אל הדור כולו.
הערבה תנחה אותנו אפוא בהושענא רבה, ולא ההישגים גרידא, כל כך זקוקים אנו לענווה בהופעתה הציבורית והאישית, כמעיין של כוחות ומשימות מול כל אתגרי צור ישראל וגואלו, בעת הזאת.
ו. שמחת כל ישראל
מכוחם של שבתות וחגים, נכנסים בהליכה מחיל אל חיל אל שמחת תורה.
השותפים בשמחה, הם "מורשה קהילת יעקב" - עמך ישראל, לגווניו, לסוגיו, לזרמיו, לחלקיו, לקבוצותיו (מדרש רבה ויקרא ט).
הן מי שרוקד והן מי שאינה רוקדת- אין השמחה מתחילה ונגמרת בעשייה בפועל, אלא, נשמתנו, נשמת האומה, שממנה חצב אלקי ישראל את כל היחידים, היא היא מקור השמחה. "שכינה- זאת כנסת ישראל" (הזהר הקדוש, מובא "חכמת מנוח" שבת לב).
ולא נחה דעתם של ישראל עד שבעקבות האר"י הקדוש, צומחת תופעת "הקפות שניות" בכל רחבי העם והארץ והמדינה, כאומרים: "קשה עלינו פרידתכם, השכינה והתורה".
ואנו, בניו ובנותיו של "ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"- מהוים כלים נאמנים של "אני והוא הושיעה נא". ומתמלאים שפע של ברכה וכוחות, להמשיך ביתר ענווה ועֹז את צמיחתם של חבלי משיח, ללא לאות, ללא פחד, ללא ספקות, ללא יאוש ועצב, ללא אנוכיות.
ז. בראשית
תחילתה של הבריאה, אך ורק מכוח הבורא. וה'ראשית' שהם ישראל והיא התורה, "מחשבתן קדמה לעולם" (בראשית א). אין העולם קדמון, ולא אוטומטי ללא הכוונה וללא מגמה וללא קנה מידה מוסרי מוחלט.
אדרבה, "אל תהי צדיק הרבה, אל תרשע", נאמר בקהלת בפרק השביעי, גם על מי שמוסריותו חלקית וצרת אופקים, ובגלל זה "הוא מרחם על האכזרים וסופו שיתאכזר על הרחמנים" (שמואל א' טו, קהלת רבא פרשה ז ויומא כב).
ולעומת זאת, מי שלומד ענווה מ"נעשה אדם", ממי ש"במקום שאתה מוצא גדלותו אתה מוצא ענוונותו" (מגילה לא), לא יבוא לכלל כפירה, ולכלל גאות הרוח, אלא יזהה ויתחבר לתורת אלקים חיים, הגואלת את טבעיותנו להיות בכלל ובפרט, ישרים עם א-ל ומתוך כך עִם ישראל והאדם ("אין כא-ל ישורון"- דברים לב על פי המדרש).
ח. ברכת החידוש בראשית צמיחת גאולתנו
עד כמה נכספה נפשנו הציבורית והפרטית וכל מה שביניהן, לברכת החודש, להכרזתו, להודעה הלאומית של קידוש החודש. בבראשית השנה, מעיצומו של העומד בראש, האלקי, לא הודגשה ההכרזה, אלא נכללה בראשית השנה, אשר "עיני ה' אלקיך בה..." (דברים יא).
והנה לקראת סיומו של החודש הראשון, קמה וגם ניצבה אלומת החידוש והקידוש, וחוזרים אנו לבקש: "תתן לנו חיים ארוכים...". זו אינה משאלה לזמן כמותי, אלא לחיים עם איכות, עם בריאות מוסרית (על פי ישעיהו נח, נחמיה ד ועוד). כזאת אשר פותחת את הלב ומיישרת את הדעת, לבקש "חיים של שלום" - של השלמה בין כוחות הנפש כולם, ללא סתירות. חיים של ברכה - שניתן אותה לאחרים, ולא נחשוב רק על עצמיותנו השטחית. "חיים שיש בהם יראת שמים ואהבת תורה" - ואינם נשארים רק בתיאוריה הבית-מדרשית, אלא מיושמים בעוצמתם בכל תחומיי החיים. כך פירש מרן הראי"ה קוק את ברכת החודש (עולת ראיה ב) וכך למדנו מן הרצי"ה קוק בנו - בחלום הגדול ופשרו, של "גאולת ישראל קמעא קמעא" - כמציאות המורכבת מהפכים וניגודים, ויד ה' המחיה ומכוון הכל לטובה ("ואור לנתיבתי" לב).
ומי שחלם ולחם על כך בר"ח תמוז ה'תש"ח בסמוך לפרשת אלטלנה, הוא זה שיכול להובילנו במאבק למען העם והארץ, התורה והמדינה, המוסריות והחברתיות-הציונית, האמונה והנפש, ולחבר באמת בין לְךָ ולָךְ ולכם ולהם ולנו, ולכל ישראל בטבעיות של עצמיות טהורה ונגאלת.
ורק אז, אולי גם נוסיף- "לי". ויבוא הדבר מהמקום הנקי של החידוש, הענווה והשמחה - (פנקסי ראי"ה יג), עד ועד בכלל למימוש- "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג).



תגיות: חג הסוכות



מאמרים נוספים מעלון שבת סוכות תשע"ד:
אל תאכל רעל - הרב שלמה אבינר
סתירות ומורכבות בספר קהלת - הרב אלישע אבינר
הרגלי שינה - המשך - הדסה גהלי
עֲלִיָּה וִירִידָה - הרב שלמה אבינר
סוכות - הרב דוד לנדאו
סבא שלמה - הרב יואב מלכא
להפוך לאדם חדש - הרב יוני לביא
מצטער?! - הרב ערן טמיר
' וישם לדרך פעמיו' - הרב אייל ורד
התורה, פתיחתה וסיומה בברכה. - הרב חנוך בן פזי זצ"ל

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: