הרב העניו

כל אדם חייב להיות עניו (רמב”ם דעות א-ב. מסילת ישרים יא)” וקל וחומר שרב צריך להיות עניו. עניו כלפי רבני הדורות הקדמונים ועניו כלפי רבני דורו.
קודם” עניו כלפי ענקי הדורות הקדמונים” לדעת שהוא לעומתם כאין ואפס” כדברי המהר”ל בהקדמת ספרו ‘באר הגולה’: “שלמות האדם … לדעת ולהשיג מהות עצמו ולא יהיה סכל בהשגת עצמו”. כי הסכל ישווה את עצמו לראשונים ויאמר: “כי גם לו לב” והימים הראשונים אינם טובים מאלה”. אבל האמוראים היו ענווים ואמרו: “לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל” ואנו כמלא מחט נקב סדקית” (ערובין נג א)” “שהראשונים היו כולם שכל”. ומי שמשווה את עצמו לראשונים הוא סכל כפול: אינו מכיר את ערכם של הראשונים ואינו מכיר את ערך עצמו (הקדמה עמ’ ט-י).
ענווה כלפי רבני דורו. הוא יודע שאין אצלו כל האמת” כל הצדק וכל היושר” כל התורה וכל החכמה. הוא אינו מתכבד בקלון חבריו באמרו: אני עם ישראל האמתי והם קיצוניים. לא כן! עם ישראל זה כל עם ישראל!
הוא נושא בעול עם חברו (מ”ח דברים שהתורה נקנית בהם. אבות ו). לא בכל דבר הוא מסכים עם חברו” אבל משתף אתו פעולה. אינו אומר: או אני או שום דבר. אינו סובר שיש לו מונופול לקשר עם ישראל ומונופול על מאור הפנים.
כמה ענווים היו בית הלל שהיו מביאים את דבריהם ואת דברי בית שמאי” ולא עוד אלא שהיו מקדימים דברי בית שמאי.
הרב העניו יודע שלא יוכל לבדו לפתור את כל הבעיות” אלא הוא עוסק במסירות בחלקו בתורה ובאומה שד’ שנתן לו. ובוודאי אינו שולל כל רב שאינו כמותו.
אמר המגיד מקוזניץ דרוש על הפסוק “זאת תורת האשם” קודש קדשים היא” – מה גורם לאדם להאשים את הזולת? המחשבה שהוא קדש קדשים” צדיק גמור.
זה הכלל “בתוך עמי אנכי יושבת” המתבאר כמה פעמים בספר הזוהר” שההולך לבדו” הנו בסיכון” לעומת ההולך עם האומה כולה” שהוא מוגן על ידי האור האלהי השוכן על הכלל.