להשתלב או לא? להילחם או להבליג?

א. להשתלב או לא? דילמה קשה עמדה בפני מתתיהו: היוונים שלטו אז בכל המזרח התיכון וחרתו על דגלם את הפצת התרבות היוונית. הם הציעו לתושבי יהודה שהיו כפופים להם להשתלב במזרח התיכון תחת הנהגתם. הפיתוי היה עצום: פתיחת אשנב אל העולם הגדול” אל הקידמה ואל התרבות היוונית העשירה. המתיוונים נענו בהתלהבות להזמנת היוונים” הם לא נזקקו לאיומים ולא הופעל עליהם לחץ. הם הוקסמו מהרוח החדשה ומהאפשרויות הטמונות בקשרים עם מעצמת-העל. חלון הזדמנויות! הם אימצו מתוך שמחה את הלשון היוונית ולבשו מתוך עונג רב את התלבושת היוונית.
אחרי מאות שנות בידוד בין לאומי” אחרי דורות של “עם לבדד ישכון”” סוף סוף נזדמנה לעם היושב בציון אפשרות להיחלץ מבדידותו הנוראה ולמחוק את השונות החוצצת בינו לבין יתר עמי התבל. המחיר היה גבוה: אובדן העצמאות הלאומית” חיים בצל האימפריה היוונית. אבל” בעיני המתיוונים” נחשבה העיסקה לכדאית – הסלווקים בין כה וכה שלטו בפועל על ארץ ישראל וצבאותיהם החזקים חנו בתוכה ובסביבתה. הוויתור שנדרש היה בסך הכל אישור למצב הקיים. מנגד” התמורה הצפויה היתה גדולה: כרטיס כניסה אל העולם הגדול. המתיוונים זלזלו במחיר שנתבקשו לשלם וחמדו בתמורה. שליטה יהודית על שטחי ארץ ישראל או על ירושלים היתה חסרת משמעות עבורם. מה ערכם של שטחים לעומת יד המושטת לאתונה…
זו היתה תמונת המצב. ומתתיהו פסק: לא משתלבים! מתתיהו אמנם התקשה לשכנע את המתיוונים לדחות את ההזדמנות להשתלב” אבל הוא לא היסס לאמץ עמדה עצמאית. מתתיהו היה בעל אישיות עצמאית ובעל אידיאולוגיה עצמאית. עצמאות רוחנית – זוהי תמצית שיטתו הרוחנית של מתתיהו. עצמאות רוחנית בכל המובנים” כלפי חוץ וכלפי פנים” כלפי התרבות היוונית וכלפי החברה היהודית המתיוונת. עצמאות רוחנית ועצמאות לאומית. כנגד הקריאה להשתלבות הציב מתתיהו את החתירה לעצמיות! בספר החשמונאים מסופר שמתתיהו השיב לפקידים של מלך יוון שדרשו ממנו לזבוח לאלילים: “אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעו לקולו (של המלך) להמיר את חוקות אבותיהם. אבל” לא כן אני ומשפחתי” כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו” (חשמונאים-א ב יט). השתלבות” סתגלנות” התערות – הן נורמות בין-לאומיות מקובלות” אבל העם היהודי צריך להישאר נאמן לעצמיותו גם במחיר של בדידות. עדיפה עצמיות הכרוכה בבדידות על פני השתלבות תרבותית המשחררת מהבדידות.
הסיסמה “עם לבדד ישכון” היא קשה ליישום” אך בלעדיה לא יישאר זכר ושארית לעם היהודי. בצדק רב כינה הוגה דעות אחד את תולדות עם ישראל בשם “היאבקות מתמדת על דמות רוחנית עצמאית”. חוקי הדיפוזיה השוררים בעולם הטבע שוררים גם בעולם הרוח. הטבע חותר לאחידות ולטשטוש. די בדור אחד בלבד של פתיחות יתרה להשפעה החיצונית כדי להביא לטשטוש גמור. אבל מול יוון עמד העם היהודי שהוא המומחה הבין-לאומי לשמירה על העצמיות: “מה ראה ירמיהו להמשיל בנבואותיו את ישראל לזית? אלא כל המשקים מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד” כך ישראל אינם מתערבים עם העכו”ם” (שמו”ר לו א). בחנוכה למדנו שגם כאשר השמן נטמא במגע זר אין הוא מתערב. המורה הדגול של הלימוד הזה היה מתתיהו.
ב. להילחם או להבליג? לא משתלבים – כך הצהיר מתתיהו. זו היתה החלטה במישור הרוחני אבל היו לה השלכות גורליות רבות בשדה המעשה. היוונים לחצו להשתלב” כפו בכח הזרוע” גזרו גזרות. כיצד מגיבים – מבליגים או מתקוממים? נוקטים בעמדה פאסיבית וממתינים לימים טובים יותר או קוראים למרי כנגד האימפריה הסלווקית? לו היה מתתיהו מבקש את עצתם של מומחים למיניהם” ודאי הם היו מזהירים אותו מפני יציאה להרפתקה חסרת סיכוי: קומץ איכרים בלתי חמושים כנגד צבא מודרני אדיר. אין סומכים על הנס. ויש גם שיקולים של פיקוח נפש. תושבי יהודה מול כל אימפריה היוונית – ממש טירוף! על זה מתווסף הקרע הפנימי בתוך העם” כאשר המתיוונים תומכים ביוונים.
לאחר הכרעתו הראשונה של מתתיהו שלא משתלבים” באה הכרעתו השנייה: אוחזים בנשק ויוצאים למאבק למרות המספר הדל של הלוחמים. זו היתה הכרעה עקרונית: מתתיהו קבע שבמאבקים לאומיים אין למדוד את הכוחות בצורה כמותית. מעטים החמושים באידיאולוגיה מוצקה עשויים לגבור על רבים המצוידים במיטב כלי המלחמה. מתתיהו חלק על התיאוריה הסינית שכמות הופכת לאיכות. האמונה בצדקת הדרך והמוטיבציה יכולות להביס את הכמות. יש מגדולי ישראל שכתבו שנס פך השמן נועד לתמוך בהכרעתו של מתתיהו. כשם שכמות קטנה של שמן טהור גברה “על כמה ימים”” כך בשדה הקרב כמות קטנה של חיילים נחושים בדעתם” הפועלים על טהרת האידיאולוגיה” גוברת על כמה וכמה חילות של יוון.
ההכרעה של מתתיהו ובניו לא התבססה רק על המוטיבציה הגבוהה של חייליו אלא גם על בטחונו בה’ העושה מלחמות ומצמיח ישועות. וכך מסופר על יהודה המכבי: “ויצא יהודה לקראתו (לקראת המחנה של אפולוניוס) במתי-מעט. וכראותם את המחנה הבא לקראתם” אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו המעטים להילחם עם ההמון החזק הזה… ויאמר יהודה: נקל כי יסוגרו רבים בידי מעטים” ואין מעצור לפני השמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל הנצחון” ומן השמים הגבורה” (חשמונאים-א” ב יח-יט). בקרב אחר אומר מתתיהו לחייליו “אל תיראו מהמונם. זכרו איך נושעו אבותינו בים-סוף. ועתה נקרא (= נתפלל) לשמים אם יחפוץ בנו ויזכור ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום. וידעו כל הגויים שיש פודה ומציל לישראל” (חשמונאים-א” ד ח-יב). בקרב נוסף התפלל יהודה לה’ שיושיע את עם ישראל למרות חולשתו כמו שדוד ניצח את גולית הגיבור וכמו שיהונתן בן שאול הביס את מחנה הפלישתים. את תפילתו הוא סיים בבקשה: “תן להם (ליוונים) מורך ושבור את אומץ חוזקם” ורעדו בשברם. הפילם בחרב אוהביך” ויהללוך כל יודעי שמך בתודה”. מתתיהו ובניו היו מאמינים גדולים! האם אמונתם היתה תמימה? לא! יהודה מזכיר לחייליו שההיסטוריה הישראלית שזורה בנצחונות של מעטים מול רבים – יציאת מצרים וקריעת ים סוף” דוד וגולית” יהונתן והפלישתים. תולדות עם ישראל מכוונים לא רק על ידי חוקי ההיסטוריה שבכל עם ולשון אלא גם על ידי כוחות אלוקיים שמפירים את החוקיות המצויה. מי שמאמין בה’ צריך להכיר את כללי ההנהגה האלוקית בעולם ולקחת אותם בחשבון. זוהי חובתו. פרשנות אמונית של תולדות עם ישראל איננה רק חובה דתית אלא קו מנחה כיצד לכלכל את צעדינו בהווה ובעתיד. מתתיהו ובניו לא היו הרפתקנים אלא קוראים מעמיקים” מתוך השקפת עולם אמונית” של ההיסטוריה הישראלית.