אמונה בעם ובארצו

עיקר עניינו של עם ישראל אינו אלא בארץ. “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”” רק בארץ ישראל הם נקראים גוי אחד. ועניינו זה של עם ישראל מתחיל מאברהם אבינו” אשר לו נאמר “ואעשך לגוי גדול”” גדול באפשרות הופעת הקדושה במובן הלאומי. כי קדושת הפרט נמצאת גם אצל אומות העולם” אבל קדושת הכלל יכולה להימצא רק בעם ישראל” כדברי קודשו של המהר”ל[1]. כך ד’ “בחר בנו מכל העמים” וקבע את הטבע האלוהי שלנו” “עם זו יצרתי לי…”[2]. לאדם הפרטי יש אפשרות של בחירה. מה שאין כן לציבור” אשר נאמר לו “קדושים תהיו”[3]” שזה אמנם ציווי אבל גם הבטחה” קביעת עובדה: אתם מוכרחים להיות קדושים” ואתם תהיו קדושים. זו הבטחה” כי זאת מהותכם” כי כך נוצרתם כדי להיות עם קדוש. בזה אין בחירה” כפי שיש ליחיד.
מיסוד זה” שהוא מיסודות האמונה” שד’ בחר באברהם” שורש “הגוי הגדול”” נמשכת האמונה שלעם מיוחד זה צריכה להיות ארץ מיוחדת. וכפי שעם ישראל הוא עם מרכזי באומות” כך ארץ ישראל היא מרכז הארצות. היא ארץ הנבואה” ועל כן היא שייכת לעם הנבואה. על כן האמונה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל” נובעת מהאמונה שבורא העולם” בראשית בריאת העולם” יסד את ארץ ישראל ויעדה לעם ישראל. כי הקדוש ברוך הוא היה “מביט בתורה ובורא את העולם”[4] ועיקר קיומה של תורה הוא דווקא בהיות ישראל בארץ ישראל. על כן בגמרא מבואר על הפסוק “עד לא עשה ארץ וחוצות”[5]” שסתם ארץ היא ארץ ישראל כשם שסתם עם הוא עם ישראל” והחוצות פירושן חוץ לארץ. כל שאר הארצות מתייחסות לארץ ישראל.
אין עם בלי ארץ: העם שייך לארץ והארץ שייכת לעם. הא בהא תליא. יתר על כן: אין לך אדם שאין לו מקום. לפי זה הארץ בעניינה האלוהי קודמת היא לעם.
“יהי כבוד”” אשר בפסוקי דזמרה” הוא לקט פסוקים המתחיל בשבח כללי לד’ ומסתיים בעניין בחירת ישראל. אבל לפני פסוקי בחירת ישראל” מופיעים פסוקי הבחירה בארץ: “כי בחר ד’ בציון” איוה למושב לו”” ורק אחר כך “כי יעקב בחר לו יה” ישראל לסגולתו”. אבל באמת” הם שניים שהם אחד” לכן ממשיך הפסוק הבא “כי לא יטוש ד’ עמו ונחלתו לא יעזוב”[6].