בין עצמיות לחקיינות

את מצוות הדלקת המנורה המופיעה בפרשתנו ובפרשת בהעלותך מכנה התורה בלשון העלאה ולא הדלקה” כנאמר – “להעלות נר תמיד”” “בהעלותך את הנרות”. ודייקו מכך חז”ל בגמרא (שבת כא) שעל הכהן המדליק את המנורה” להדליק “עד שתהא שלהבת עולה מאליה”” היינו” המדליק צריך להדליק עד שהנר דולק מעצמו ללא תלות במדליק.
בעלי המחשבה והמוסר למדו מכאן יסוד גדול. תפקיד המדליק – ההורים” המחנכים והרבנים” אינו מסתכם רק בללמד תורה” לתת ולהעניק ללא גבולות” אלא בעיקר להביא את המתחנך לעמוד על רגליו הוא. וכהדרכתם של אנשי הכנסת הגדולה בתחילת מסכת אבות – “העמידו תלמידים הרבה” ולא רק תלמדו אותם. וכלשונו של הרש”ר הירש בפרשתנו: “תפקיד מלמד התורה לעשות את עצמו מיותר” אל יעמיד ‘הכהן’ את ‘ההדיוט’ במצב של תלות תמידית ממנו”. מובן הדבר שהתהליך שאמור המתחנך לעבור עד שיגיע לעמוד לבד על רגליו הוא ארוך ומייגע” וודאי שהוא זקוק לתמיכות מבחוץ. אך המטרה הראשית היא שתהא השלהבת עולה מאליה” ללא עזרה חיצונית.
כמו כן” מובן עוד שאין הדרכה זו פותרת כלל את הכרחיות הקשר הקבוע” העמוק והפנימי שבין הורים לילדים ורבנים לתלמידים” כל הזמן” כל החיים” לא רק באופן רעיוני אלא באופן מעשי בקבלת פסיקה” הדרכה” עצה וכד’. אך היסוד צריך להיות עצמאות וביטחון הנובעים מהכרת האדם בערך עצמו” ומתוך כך הוא גדל באמת.
ומה חשובים ונפלאים הדברים המובאים בשמו של הרב קוק ובנו הרצי”ה” בספר ‘שיחת אבות’ (על מסכת אבות” עמ’ כב): “אמר לשון ‘העמידו’ שיהיו עומדים בפני עצמם” כגדולים שאינם סמוכים על שולחן אחרים… אלא שעוד נדרשים התלמידים להיות נאמנים לטבעם העצמי” ולא לחקות את רבותם כמעשה קוף” בהנהגות שאינן מתאימות אליהם… וכך הדריך בנו ממשיך דרכו” מרן הרצי”ה” את תלמידיו” שאסור לתלמיד להיות חקיין המחקה את רבו. אלא להיות אישיות תורנית המגלה את עצמיותו שלו. ופעם אמר לתלמיד חקיין שכזה אתה צריך ללמוד ממה שאני אומר ולא ממה שאני עושה”…