משיח טרם זמנו

דוב’לה הג’ינגי קשר הסוללה” תושב “רמת חן” הוא חובש הכיפה היחידי בגדודנו. רמת חִינו אין לה שיעור ובטוחני שאין לו ולו שונא אחד בשמים ובארץ” בדומה לאימי מורתי שתחי’ה” שאם תשאלו כל מי שפגש בה מאז ועד עולם לא תמצאו אף לא אחד שיטיל בה דופי או יחמיץ פניו לזכרה עד שאפילו עזי הפנים ואבירי הלב” מרי הנפש ובעלי הייסורים של קהילת קיבוצנו” המונעים עצמם דרך קבע מקמצוץ של חיוך אינם יכולים לה לאימי” שעה שתמימותה העוטפת אותה מכף רגל ועד ראש קורנת עליהם לפי תומה ובעל כורחם מעלה חיוך על פניהם.
דוב’לה זה” עניו בתכלית ולא ראיתיו בא לכלל כעס ולו פעם אחת. כל דבריו בנחת” וחיוך של תום נסוך על פניו תדיר – גם בשעה שו’ הטכנאי” שלשונו כחץ משוח בארס ממית” עודד בן השומר הצעיר שובר המיתוסים שאינו בוש לזעזע מלכים על כיסאותיהם” הרצל הגברתן בן שכונת התקווה” אוזדטו בעל מתפרה ואומן מעשה מחט” לוויט בעל שפם הסולטן המסתלסל בקצותיו המשווה לו חזות כשל מי שזמימתו אומנותו” וצצשווילי נמוך הקומה ודחוס השרירים – גם כשאלו מקניטים אותו על עסקי דתו והליכותיו ושואלים בלא תום לב טעמה של הלכה ופשרו של מנהג . אלא שדוב’לה” מסתתמות טענותיו כשארס לגלגנותם מותז לעברו” עוכר את דעתו ומהמם את תמימותו.
“כשושנה בין החוחים כן דוב’לה בין חיילי הגדוד”.
קומתו כפופה מעט כעץ הנוטה מעומס פירותיו” הילוכו רפוי להפליא כבן למשפחת ה”חתוליים.” יש שאני תמה: כלום בן אנוש הוא דוב’לה זה?!. מחפש סימני כנף מנוונת” זכר לאבר תעופה “מלאכי” ואין!.
נדמה שכבר כיתת חרבותיו לאיתים וחניתותיו למזמרות” שכבר נתפייסו בקרבו הטוב והרע ואינם מרוצצים עוד זה את זה.
איך זה שאינו שואל נפשו למות תחת להציג את כף רגלו על קרקע המציאות הרותחת בלהטם של סיבוכי החיים?!
ואולי כלל לא נתעבר בו יצר הרע???
שלוות פניו כה בראשיתית” הבעתן הילדותית לא נפגמה מרשימתם הרעה של הלכי רוח ונפש חטאיים של חרישת מזימות ואהבת תככים הפוצעים את רקמת התום. לא אגזים אם אומר שלא שמעתיו פוגם בדיבורו ולו פעם אחת” וכה רחוקה וזרה בעיני האפשרות שאי פעם יפגום. חזקת נאמנותו לא הורעה מעולם בעיני הבריות. מילתו מילה ואינה יוצאת לריק” עד שניתן לסמוך על מוצא פיו לא פחות משנסמוך על גלגל חמה שלא ישנה מנהגו לעלות במזרח ולשקוע במערב. מה שאחרים משיגים בעמל ויגיעה של תחבלנות ו”זכות הכוח”” חנפנות ומלל אין-סופי” דוב’לה זה “טרם יקרא וחפצו נעשה”” “בכוח זכותו”” כתינוק המרצה את כל רואיו בבת שחוקו וחיוכו הטהור. “שלום בעצמיו” מכף רגל ועד ראש” מביט על זעף התבל כעל גלים זעירים בכוס מים. “בטן אדמתו” שוקטת” ואינה מעלה גירתה הלוהטת על פני השטח להחריב ולהרוס. בשלוות גן עדנו” ממנו לא גורש דוב’לה זה מעולם” הוא מתהלך על פני האדמה באפס חיכוך. להט החרב המתהפכת לא סוכרת את דרכו אל עץ החיים. בתולי תמימות ילדותו טרם בותקו” לא הוטלה אל לבו ליבת סערת הניגודים המשתוללת בנפשות בני אדם מעת שגורשו מגן עדן הקדום ונרדפים מאז עד צוואר על ידי זעקת האלוקים מחרישת האוזניים וקובלת:
“אייכּה?”
כחזיון תעתועים הוא דוב’לה זה לעיניהם של הולכי מדבריות צחיי צמא כמוני” המבקשים מקום ישוב על סף אפיסת כוחות. נכספים לגעת בשולי גלימתה של דמותו והנה חלום! משיח טרם זמנו.
הלוואי יהא חלקי עימו?
לא ולא! עזה כמוות אהבתי לחשרות הסופה המתערבלות בתוך נפשי תדיר” ל”מסדרונות הטורנדו” הארוכים החוצים אותה מאופק לאופק.
ללועה הרוגש” הפולט את לבתה הלוהטת מפעם לפעם ומעצב את נופי חיי בידי אומן.
לאדמתי המזדעזעת מכוח תנועת לוחותיה הטקטוניים הרוחשים” מתנגשים ומפסלים פסגות הרים נישאים על פני חיי” מרימים אל על גלי ים אדירים” המחברים ים ויבשה יבשה וים. פושט צורה ולובש צורה…..
מהַלך בשבילי נופי המתהווים. נפעם מנחל” גיא וגבע” מנהר שוטף” מפסגות הרים מושלגות ויערות גשם על מגוון יצוריהם. נצרף בכאב לידתי שרגע אחד כמעט ומעביר אותי על דעתי אך תכף אני מתנחם” כאם שמניחים על כרסה את הרך הנולד זה עתה והוא ממתק את ייסורי לידתה” חיוך מזוכך מייסורים מתפשט על פניה ומקשרה אל יוצא חלציה באהבת נצח. כעובר “קנגורו אדום” זעיר שנטש את רחם אמו טרם מלאו לו חודש ימים ומטפס במעלה צווארה” גומע ביגיעה אין סופית עד אפיסת כוחות את 30 הסנטימטרים בדרכו אל כיסה החם והמוגן להשלים הריונו. כך אני. כל צעד ושעל במעלה חיי עולה לי ביגיעה רבה. עד אפיסת כוחות” עד דכדוכה של נפש.

השעה שעת הפסקת צהרים של קיץ בצורתי לוהט. אדי חומה של השמש מסתלסלים באוויר וממסכים אותו במין דוק “פטה-מורגני”” הזייתי שכזה. עודי שוכב מיוזע” סהרורי ומסלסל במחשבותיי על אודות דוב’לה” ה”נוסע השמיני” שהסתנן לחללית חיינו המסתחררת” והנה נראית דמותו מרחוק מבעד לדלת החדר הפתוחה. “הנה בעל החלומות הלזה בא”. שרבב ראשו פנימה ואמר: “חבר’ה מכשירי הקשר החדשים הגיעו. בפקודת מפקד הסוללה” כולם להגיע מיד לזלדות”. העמדתי פני ישן. שאר חברי לחדר מונָחים על מיטותיהם כאבנים דוממות בלא רוח חיים” כאילו פרחה נשמתם ואיננה. שוב חזר על דבריו אך בלא הועיל. פנה לימינו ושינן דבריו לבני החדר הסמוך אך אין עונה ואין קשב. שמעתי את קולו החד גוני מתרחק על פני המסדרון עד שנמוג. כיוון שהעלו מאמציו חרס שב על עקביו בפחי נפש והלך לכיוון המשרדים לפרש צרתו באוזני סגן יאיר מפקד הסוללה. סגן יאיר נראה כסב בא בימים בין בני תשחורת כמונו. בשיחת הכתרתו למפקד הסוללה סיפר לנו שכבר היה בכוונתו לסיים את שירות הקבע שלו ולשוב לביתו ולנחלתו” אלא שלקחי מלחמת יום הכיפורים הדירו שינה מעיניו ורוח חזקה משברת הרים טלטלה אותו מבלי מנוח לאמור: לא זו העת לנוח תחת גפנך ותחת תאנתך. והנה הוא כאן איתנו” שוקד על משנתו החינוכית ומרביץ בנו תורתו בלא לאות. אוי לנו אם נקדם פניו במיטותינו. קול עבר בין החדרים: “המפקד מגיע המפקד מגיע”. מקץ שתי דקות כבר נמשכו כולם ובאו לחניון ה”זלדות”. סגן יאיר כינס פזורינו על רחבת ההאנגרים כשדוב’לה עומד לצדו” מגובה ומועצם מנוכחותו של מפקד הסוללה שהחל נוזף בנו בתוכחה מגולה: “כשדוב’לה מבקש מכם זה כבר לא מספיק. בלי יד קשה העניינים לא זזים” הא?! דעו לכם” התנהגותכם היא שתחרוץ את גורל המלחמה הבאה שבלי ספק תבוא” ואת זה כולם יודעים”… אמר בכובד ראש כמי שנפקחו עיניו ויודע כי ערום הוא והעלה פיהוק על פנינו. דוב’לה נראה נבוך על שנתגלגלה נזיפת המפקד בגרימתו. מה לו ולצרה זו” ודאי חשב. אי אפשר לעולם בלא דוב’לה ואי אפשר לעולם בלא סגן יאיר. יבוא יום ואמזגם והיו לאחדים בידי.