לשון הקודש

תחיית השפה היא סימן להתבכרות היסתורית של מהלך תחיית האומה בכללה. השפה היא לשון קודשה של האומה” שבה נברא העולם כשם שהתורה ניתנה בה. על כן יושר טבעי הוא עתה – שכּל יחיד ישתתף בפועל ממש בתחיית השפה” וימצא בה בעצמו את דרך ההבעה ואופן הדיבור של אמיתת טבעו הישראלי” כראוי לגופו ונפשו” לבשרו ורוחו” ולאופי נשמתו הפנימית.
רבינו כותב על אביו מרן הראי”ה זצ”ל:
דיבורו בישיבה בשיעוריו ובשיחותיו” וכן בלימודו בכלל” היה בלשון הקודש” שהיה רגיל להשתמש בה גם בימי בחרותו. במסיבות קהל אחרות – הוא דיבר בשפה המדוברת ורגילה להם (אידיש). אמנם כשהיה מזדמן ביניהם אחד שתבע את הדיבור בלשון הקודש” קרא על זה את דין המשנה (פאה פרק ד’) ששומעים ליחיד” כיון שתביעתו היא כהלכה.
לאנשי הלשון” שתבעו ממנו על מה שהוא מדבר חלק מדבוריו שלא בלשון הקודש” ביאר שדווקא השפעת ההדרכה הרוחנית של עוז תורה ואמונת קדושת ישראל במלואה” היא הנותנת את יסוד הקביעות הבטוחה גם לתחית השפה” וגם לכל תחית האומה והארץ באמת” יותר מאשר ההתאמצויות המלאכותיות החיצוניות.
ולאנשים מתחסדים” שתבעו ממנו על מה שהוא מדבר בלשון הקודש ומתייחס בחיוב לתחית השפה” שגם עבריינים מטפלים בה” ביאר את כל ערכה של הלשון בקדושתה ועצמיותה הישראלית” השייכת ביותר לארץ ישראל ולישובה. ומלבד זאת” הנה עתה בזמן תקופת האימה הזאת” של תשפוכת דמי ישראל ותגבורת זרם הרדיפות עליו בכל מקום – גדול בכפליים החיוב של יחס האמון והחיזוק לתחיה הממשית של שפתנו” כמו לכל מה שמשכלל את התוקף והפאר של קבוץ גלויותינו וערכו המדיני. כיון שקבוץ הגלויות” המופיע ועולה בזמננו” מביא לפליטת שארית יעקב ולצמיחת קרן ישועת ישראל” מידי צור משגבו וגואלו ברוממות אור תורתו .