הרואה סוטה בקלקולה

שתי פרשיות הלכתיות גדולות מופיעות בפרשת השבוע: פרשת סוטה ופרשת נזיר. גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה נסמכו שתי הפרשיות זו לזו. במשנה ובגמרא – מסכת סוטה באה מיד לאחר מסכת נזיר” ובתורה” פרשת הנזיר מופיעה מיד לאחר פרשת סוטה. ועל כך מפורסמים הם דברי רש”י:
למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך” שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין” שהוא מביא לידי ניאוף.
ועדיין הדברים צריכים הסבר. מהו ה’קלקול’ אותו ראה הרואה? ומדוע עליו להגיב על כך בקבלת נזירות?
בהבנה הפשוטה “הרואה סוטה בקלקולה” הוא הרואה את העבֵרה עצמה – הייחוד או הטומאה. אלא שכידוע” דיני סוטה אמורים דווקא במצב שבו אין שום עדות על העברה. יש אומרים שהמדובר במי שרואה את התהליך המבייש שעוברת הסוטה בבית המקדש. ויש אומרים שהמדובר במי שרואה את הסוטה לאחר שנתקיימה בה הקללה – שבטנה צבה וירכה נופלת.
אך לפי כל הדעות הדבר קשה להבנה. מדוע מי שראה את הסוטה בקלקולה צריך לקבל עליו נזירות? הרי הוא עצמו לא חטא! במיוחד אמורים הדברים לפי הדעות הסוברות שהמדובר במי שראה את הסוטה נענשת. על מה עליו להזיר את עצמו מן היין?
על כך מופיעה התשובה בכמה וכמה מספרי החסידות. כך בספר ערוגות הבושם:
שכיון שהזמין ה’ יתברך לנגד עיניו הסוטה בקלקולה” אין זה אלא כדי שילמד את עצמו להזיר עצמו מן היין.
וכך גם בספר אור זרוע לצדיק:
כי מצד שראה הדבר” הראו לו מן השמים שהוא צריך תיקון בזה.
ויותר מכך” בספר קומץ המנחה:
כשרואה איזה עבירה… יבין שיש בו שמץ מנהו” דלולא כן למה ראה?
שתי דרכים יש להבנת העניין” ושתיהן משלימות זו את זו. אדם רואה מעשה עברה או רואה אדם שנענש על אותה עברה. האם אך מקרה הוא” שנזדמן לו להיות באותו מקום באותו רגע ולראות את אותו המעשה? או שמא” אות הוא לו מן השמים” לומר לו: הקלקול אותו ראית” לא רק שם הוא נמצא” אלא גם בך. לא זו בלבד שאין לך לטפוח על שכמך ולומר לעצמך כי טוב אתה מרעך” וקלקלתו מעידה כמאה עדים על תקינותך שלך” אלא להפך. גם בך יש משהו מן החטא” מן הקלקלה. יתרה מזו” ניתן לומר שאות זה” מתוך אישיותו של האדם בא הוא להעיד עליו. אין אדם רואה אלא מה שהוא מחפש לראות. אין אדם שם לב אלא למה שמעניין אותו. ואם ראה אשה סוטה בקלקולה” סימן הוא כי עניינים שהצניעות יפה להם מושכים את לבו. אדם אחר” שכל הזמן מתעניין בחשיפת מעשי שחיתות” יש להניח כי נושא זה מעניין אותו” ואולי אף מושך את לבו. “כל הפוסל” במומו פוסל”. ואם כן” תודעתו של האדם היא המעידה עליו כי שמץ מן המשיכה אל החטא נמצא בו” ועליו לטהר את עצמו ממנו. לא את הזולת יזיר” כי אם את עצמו יזיר מן היין.
על כך בא מרן הרב קוק ומוסיף עוד נופך משלו. אכן יש מצב שבו אין ברואה שום שמץ מן החטא. מן הסתם” אדם השוקל לקבל עליו נזירות” איש קודש הוא מקדמת דנא. אבל לקדושה האישית הזאת יש משמעות רק במישור הפרטי” ולא במישור הציבורי. ברמה הציבורית” שייכים הם החוטא והרואה זה לזה; ובהיותם שייכים לגוף אורגני אחד” יכולים הם להיות משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה” וכמו כן” יש לכל אחד מהם השפעה על האומה כולה. הרואה סוטה בקלקולה ומזדעזע ממה שראו עיניו” מבין שהקלקול לא נעצר באותו מקרה” אלא משקף תופעה רחבה יותר באומה כולה” ואף מביא בעקבותיו קלקולים נוספים. אותו אדם” שראה את הסוטה בקלקולה” במקום לטפוח לעצמו על השכם בשביעות רצון עצמית” מכיר באחריותו הציבורית. כאשר הוא מקבל על עצמו את נזר הקודש של הנזירות” מקדש את גופו ומטהר את נפשו” בכך מקרין הוא קדושה וטהרה על האומה כולה” ומהווה תיקון לקלקול שגרם בה החטא.
דברים אלו” העוסקים במקרים רחוקים של סוטה ושל קלקולה” אינם אלא משל לדברים המצויים בינינו יום יום ושעה שעה. בימים אלו” בהם מוצאים אנו את עצמנו דנים ודשים בפרשיות השחיתות הצפות ועולות חדשות לבקרים” טוב שיהיו הדברים הללו לנגד עיניו של כל אחד מאתנו.