אני מרגיש אפיסת כוחות” שבור” עצוב וחסר אונים לאחר ההודעה של רצח שלושת הפרחים המתוקים על ידי רשעים אכזרים. אבל יש הרבה עיסוקים פרטיים” עניינים מקצועיים” שיחות חולין… מצד אחד אתה יכול לבכות ככה בלי הודעה מוקדמת ומאידך אתה מתפלא שאתה ממשיך את החיים… אולי היה צריך לקבוע יום אבל לאומי אבל זה לא נקבע והאבל קשור לבני המשפחה בלבד. והלב של כולנו מדמם… אבל יותר מזה” אולי הרשעים המרושעים מעוניינים לשבור את רוחנו” להכניס בנו ספק שאולי התפילות של גוש קטיף ושל הימים האחרונים היו לשווא… לכן נראה שעלינו לעמוד בגבורה מתוך כאב ולאחד את ההפכים בלי להיקרע. אנחנו עם שנושא את האחד בעולם. אנחנו יודעים שביום השמיני של שבעת ימי אבלות אנחנו אמורים להתחיל את החיים מחדש” אנחנו מכירים את המעבר החד בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות. להכיל את הכאב פירוש הדבר לאפשר לעצמנו להרגיש רע” לתת פורקן לבכי” לזרום עם תחושת חוסר האונים. אך יחד עם זאת לדעת שקיומנו הוא נסי בכל רגע” להבין שאין הכאב אלא מחבר בינינו. וזהו כוח שעלינו למסור למשפחות השכול…
הרב משה רפאל לוריא זצ”ל טען בסוף ימיו שמאז התפילות של גירוש מגוש קטיף” ‘נודע לי ברשות העליון שהשכינה חזרה אל הארץ’ כלומר ירדה עשרה טפחים. השכינה שהייתה שם בכותל המערבי נמצאת בכל” ירדה אל הכל. מאז למשל אין קושי להשתמש במילה ‘הקב”ה’ בשיחה לציבור הכללי. משהו באוויר התרכך. ועיקר עמלנו לראות את הטוב הנשפך עלינו למרות הכאב של האבלות. ולהיות תפילה שצה”ל ויחד עם ה’ ינקום את נקמתנו” כי הרי בדיוק התפילה היא מערבבת דמעות של תסכול עם שמחה של תקווה.