המהר”ל (חידושי אגדות סוטה ב)” דורש את השם ‘עזה’ מלשון ‘עזות’: “יש לך לדעת ולהבין את השם הזה” שהיה התחלת קלקלו (של שמשון) בעזה”. כלומר יש משהו בעיר עזה שעניינו כוח פראי” חסר מגבלות. לא במקרה הפלשתים בתנ”ך הם תושבי עזה ‘הקלאסיים’. בספר בראשית (י” יג-יד) מופיע מקורם הגזעי של פלישתים: “ומצרים ילד את לודים.. ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלישתים”. על השימוש במינוח ‘אשר יצאו משם’ ולא ‘נולדו'” אומר רש”י במקום: היו אלה מגנבין נשותיהן של אלו ואלה מגנבין נשותיהן של אלו. מה יצא מהם? פלישתים”. הפלישתים הם ביטוי של עוצמה פראית בעלת תאוות ויצרים” תוצר גילוי של עריות. ‘עם’ שנולד לא מתוך סדר טבעי אלא ‘מהאויר’. במקרה או שלא במקרה” נקראים הפלסטינים על שמם של הפלישתים הקדומים. חשוב להבין כי המושג ‘העם הפלישתנאי’ הוא מושג חמקמק שהוגדר במאה שנים האחרונות על מנת לאגד פליטים ערבים מרחבי המזה”ת” תוך ניסיון ליצור זיקה להיסטוריה לאומית שכביכול היא בת אלפי שנים (המגוחכים שביניהם מנסים לקשור עצמם אפילו לכנענים הקדומים). אולם לשקר כידוע אין רגליים. החברה הפלסטינית” שבמהותה איננה אומה בעלת שורשים היסטוריים משותפים אלא המצאה וירטואלית – מלאה בהתאם בסכסוכי דמים פנימיים ובפראות אכזרית שקשה למצוא כדוגמתה. ממילא” המאבק מולם מתמצה במאבק בין ‘הפלשתי הקלאסי’ הלא הוא גולית” לבין ‘הישראלי הקלאסי'” הלא הוא דוד: “וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ” (שמואל א” יז). לא להתבלבל” זה שכיום אנחנו בעלי ‘החרב והחנית'” ואילו הפלסטינים הם בעלי האבנים – זו כבר בעיה שלהם” אבל הרוח נשארה: עדינות ומוסריות מול כוחניות ופראות; שורשים ארוכים מול סופה רגעית.
הנצח מנצח. תמיד.