ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 


הפסיקה השבתאית

הרב שלמה אבינר

יהודי טהור, יהודי תמים, יהודי נאמן, יהודי ירא שמים - היזהר מפסיקה שבתאית! אמנם שבתאי צבי, שם רשעים ירקב, מת מזמן, אבל שיטתו ממשיכה להרעיל מוחות ולבבות עד עצם היום הזה. כי מה היתה שיטתו של ש"צ שר"י: עבירה במסווה של מצווה. יש בימינו רפורמים, האומרים בגלוי שמשה לא אמת ותורתו לא אמת, אך ברור שלא לנו הם. יש קונסרבטיבים האומרים כן ולא, ורפיא בידיהם, שתורת משה אמת אך לא לגמרי, שתורה שבעל פה אמת אך פירושה הוא חופשי חופשי. אמנם זה כבר תחכום, אך גם כאן בסופו של דבר ברור שלא לנו הם, לא לנו.
אבל הפסיקה הניאו-שבתאית מכריזה יומם ולילה שהיא נאמנת להלכה כקוצו של יוד, אבל בעזרת תחכומים ותחבולות, ערפילים ורמיות, הופכת טוב לרע ורע לטוב.
למשל, ש"צ שר"י טען שכיון שהחלה הגאולה - שהרי הוא הוא המשיח - כבר לא צריך לשמור כל כך את תשעה באב, הרי כבר אמרו חכמים בגמרא שבעת הגאולה עתידים הצומות להפוך לימים טובים. וכן היה מחבק נשים, בטענה שאין זה יצר הרע, אלא מצוות ואהבת לרעך כמוך, שכל חיבוק וחיבוק שלו נקי לגמרי מכל מרכיב יצרי. כך על ידי סברות רוחניות מעורפלות הוא דחה הלכות מפורשות, והרבה נפלו בפח.
ואם תרצו, כבר היתה בעבר "פסיקה קרחית". קרח טען: ודאי בית מלא ספרי תורה אינו זקוק למזוזה, שהרי הוא כולו תורה, יש להבין את העיקרון ולא להיתפס לפרטים. וכן טלית שכולה תכלת בוודאי אינה זקוקה לחוט אחד של תכלת. ובכלל, כל העדה כולם קדושים, כי עם ישראל הוא עם סגולה, ולאו דווקא אהרן הכהן. זה העיקרון: רעיונות גדולים עדיפים על הלכות קטנות. ועיין בספר אורות עמ' לב.
בעצם זו גם "פסיקה נוצרית". הנוצרים לא אהבו את המצוות, כיוון שהכבידו על הנפש הברברית. אך הם לא רצו לבטל אותן בצורה בוטה. לכן טענו שהן משל, כפי שמסביר הרמב"ם בסוף פרק יא של הלכות מלכים ומלחמות. אמרו הנוצרים: לא צריך להיות כבול לפרטים קטנים, ובמקום ה"אות" של החוק, יש לילך אחר ה"רוח" של החוק. אותו האיש לעג לכשרות, ואמר שלא חשוב מה נכנס אל הפה, אלא מה יוצא מן הפה, לעג למשפט, כי כסף זה גרושים, ולעג לשבת, כי זה סתם צמצום. אולי אפשר לצרף מה שמסופר בגמרא בדבר ירושת הבת. יש שסברו שזה לא הומני-מודרני-מוסרי-משכיל שֶבּת אינה מקבלת ירושה כמו הבן. לכן שיחקו משחק כפול, טענו בבת אחת שלא מוסיפים מאומה ולא גורעים מאומה מן התורה, ויחד עם זאת פרסו אמונתם שהתורה הוחלפה בתורה אחרת (שבת קטז א-ב).
אפשר גם לכנות זרם זה כ"פסיקת זמרי". שהרי מעשהו לא מובן: אם הוא רוצה לחטוא, למה לו לעשות זאת לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל (במדבר כה ו)?! אלא הסביר הגרי"ח זוננפלד בספרו בית-אב שהוא התיימר להציל את כלל ישראל. הרי משה רבינו נתן הוראה להוציא להורג כל מי שחטא בעבודת הפעור, כלומר 176,000 איש (רש"י שם ה) בנוסף ל-24,000 שנפלו במגפה (שם ט). נתקבצו שבט שמעון אצל זמרי שהיה נשיאם (שם י) ואמרו לו: אנו נידונים במיתה ואתה יושב וכו' (רש"י ו). לכן לזמרי היה רעיון יצירתי. חז"ל מתארים שבנות מואב מכרו בגדי פשתן מחוץ לאוהליהן, וכאשר בני ישראל באו לקנות הן משכו אותם פנימה, הציעו להם זנות, אבל התנו זאת בהשתחוות לפעור (סנהדרין קו ב, רש"י במדבר כה ב) "ויחל העם לזנות... ויצמד ישראל לבעל פעור" (שם א-ג). עונש המיתה לא היה בגלל זנות אלא בגלל עבודה זרה. לכן סבר זמרי שהאיסור בבנות מואב הוא המאלץ את בני ישראל לצאת מן המחנה ולעבוד עבודה זרה. לכן הפתרון פשוט: להביא את בנות מואב לתוך המחנה, להתיר אותן, להמתיק את הרע על ידי הכללתו במחנה ישראל עצמו, כך אפשר יהיה לשלוט עליו, ועדיף להתיר באופן רשמי חטא פחות חמור כדי להציל מחטא חמור יותר. אך כמובן זו רמיה. ופינחס הוא שצדק והוא שעצר את המגפה (כה ח. כה יא). ועל זה נאמר: "היזהרו מן הצבועין... שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס" (סוטה כב ב). רעיון דומה נמצא גם בספר 'מעשה השם' לרבי אליעזר הרופא ובחתם סופר.
ומכאן לפסיקה השבתאית של זמננו, הנגועה בשלוש מראות נגעים: א. סגידה לתרבות המערב. ב. הנמקות מעורפלות להפליא ג. ערבוב נימוקים רוחניים אמוניים.
תרבות המערב אהובה מאד על הפסיקה השבתאית והיא האידיאל העליון בחיים, וההלכה אינה אלא מטרד שיש לסלקו בצורה מחוכמת של התאמה פורמאלית.
אגב, כבר היו דברים מעולם, שבתקופת רבותינו הראשונים בספרד, המשכילים הרשו לעצמם הקלות בהלכה: נטילת ידיים, תפילין, מזוזה, סוכה, זקן, ערכאות גויים, פילגשים, זנות ממוסדת עם פנויות (ועיין עקדת יצחק על התורה שער כ). וחכמי ישראל זיהו שהסיבה לכך היא הסגידה לתרבות החיצונית, ומכאן חרמות הרשב"א על חכמות חיצוניות.
התחום המועדף של הפסיקה הניאו-שבתאית היא פריצת גדרי הצניעות, כמו שהיה כבר אצל שבתאי צבי שר"י עצמו.
לדוגמא, מעשה ביהודי תמים ששאל אם בעצרת גדולה לשחרור שלושת החטופים ד' יקום דמם, מותר להביא זמרת וכן שהקהל יהיה בערבוביא, כי כך שמע פסיקה שבתאית שאיסורים אלו נדחים מפני פיקוח נפש, וגם נדחים מפני אידיאל האחדות.
אכן הפסיקה הניאו-שבתאית משתמשת בשפה כפולה: ודאי יש לשמור על קוצו של יוד של ההלכה, אבל 'לא צריך להיות כבול למקורות', 'דרכיה דרכי נועם', 'תורת ארץ ישראל', 'יש לשמוע מה ד' אומר לנו', 'כלל ישראל', 'אחדות ישראל', 'לקרב התורה לרחוקים', 'להפיל מחיצות', 'הרב קוק', 'להיות קשוב', 'להרבות קידוש השם', 'לא לשקוע בדקלומי מקורות אלא להרגיש את הרוח', 'אם נדקדק בקוצו של יוד נחנוק כל התפתחות', 'יש לפסוק על פי כלים לא שגרתיים, כי השעה דורשת', 'יש לדעת מתי ללכת לפתרונות הלכתיים ולא למקום של איסור', 'יש לחשוב מחוץ לקופסא', 'צריך לדעת להתמודד עם ההלכה' וכו' וכו'.
כמובן, הפסיקה הניאו-שבתאית אינה חוסכת שבטה מהרבנים (כמובן אף אחד מגדולי הדור אינו שייך לזרם עכור זה): 'הרבנים המדקדקים בקוצו של יוד חוסמים תהליכים', 'מתעסקים בקטנות' (לגבי גדולות וקטנות, שגם הגדולות מבוססות על קטנות עיין רמב"ם הלכות יסודי התורה סוף פרק ד), 'מכירים רק ספרים ולא את החיים', 'עולם הלכתי שלהם יקבור אותנו', 'תפקיד הרבנים הוא לא רק לשמור על ההלכה אלא גם להיות יצירתיים', 'רב מחויב לאמת שלו' (עיין מרן הרב קוק בעולת ראיה ש"מודה על האמת" קודם ל"דובר אמת בלבבו"), 'מחויב לעצמאות מחשבתית', 'מחויב להיות נאמן לעצמו', 'ההלכה אמנם מחייבת אבל אפשר להביע עמדה אחרת', 'רגישות', 'דינאמיות', 'לא רק לפסוק אלא גם להתייחס, להתמודד, להקשיב, ולשאול את עצמו', 'אם הרב קוק היה חי היום, הרבנים המתיימרים להיות תלמידיו לא היו נותנים לו לדבר', 'יש להכיל את הזולת', 'לחבר את התורה אל העם' וכו' וכו'.
זה מזכיר אותה תשובה מזויפת הנמצאת בספר שו"ת בשמים ראש שמצטער פטור מן המצוות - כמו סוכה.
וכל ההבלים האלה, כל השקרים האלה, כל הסילופים האלה, נאמרים גם בשמו של מרן הרב קוק. אך מעניין מאד - לא בשמו של רבנו הרב צבי יהודה, שודאי היה נאמן יותר למרן הרב מאשר הניאו-שבתאים.
כל הטיעונים השבתאיים לאורך הדורות כבר נאמרו על ידי השטן בפני ריבונו של עולם בעת מתן תורה , ואפשר לסכמם בשלוש מילים: התורה אינה מציאותית. השטן אמר על התורה: "חיפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה" (שבת כט).
מסביר מרן הרב קוק: "זוהי התכונה היסודית של הרשעה. לא תוכל להכחיש שיש נשגב ומרומם... שיש בהויה... שאיפה נישאה... אבל היא אומרת: אין לטהרת הקודש מקום בחיי הארץ. והארץ מוכרחת היא להיעזב עם החיים שלה ותשוקותיהם, לפי המרוצה של התכונה הגסה אשר לטבע החיים הארציים... ועל סמך רעיון זה, יבור לו איזה סכום של מחשבות שיזכירוהו לפרקים על דבר המוסר השמימי, יאמר אותן בפיו, וישוב לחיי הארץ בלא שום השפעה של קדושה" (עין איה שם שבת פ"ט אות קיב).
ואנו אומרים: משה אמת ותורתו אמת.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: