אידיאולוגיה וחינוך (ב)

לפני שבוע עסקנו בהשפעתן המכרעת של ה”אידיאולוגיות” בגיבוש המשנות החינוכיות ובקביעת דרכי החינוך. שלוש אידיאולוגיות חינוכיות מתגוששות ביניהן: האחת” יש להכשיר את החניך לקראת מילוי תפקידו בחברה. השנייה” להפגיש את החניך עם מכמני התרבות האנושית” והשלישית – לגלות ולפתח את הפוטנציאל שטמון בתוך ה”אני” האישי של כל אחד מהחניכים. לכל אידיאולוגיה חזון” וכן אמצעים למימושו. לכן חלוקות האידיאולוגיות ביניהן בדרכי חינוך רבות. מאז נחשפה החברה האנושית אל שלוש האידיאולוגיות” היא נקרעת ביניהן” לפעמים נוטה לזו” ולפעמים לזו” ואף יוצרת שילובים שונים ביניהן.
הוי אומר: מחלוקות מרכזיות בדרכי חינוך נובעות ממחלוקות אידיאולוגיות חינוכיות. לדוגמה: האינטגרציה בחינוך” פתיחות וסובלנות בחינוך” חופש ומשמעת בחינוך” חינוך אליטיסטי מול חינוך שִוויוני וכיו”ב. איסוף הממצאים במערכות החינוך ובדיקת התוצאות בשטח” מדדי ההצלחה והכישלון” אלו טפלים לאידיאולוגיה. הם מגויסים רק כשהם לטובתה. לכן” אין כל הכרעה במחלוקות החינוכיות הנ”ל” והפולמוס סביבן מתחדש שוב ושוב במחזוריות כמעט קבועה.
אי אפשר וגם לא מומלץ להתנער מכל האידיאולוגיות החינוכיות” כיון שהן קובעות את המגמה של החינוך ומציבות את החזון החינוכי” ומהן נגזרות רוב דרכי החינוך. לא ניתן לעסוק בעשייה חינוכית בלא שקדמה לה אידיאולוגיה חינוכית המגדירה את המטרה ומציירת את החזון החינוכי.
גם לתורת ישראל יש אידיאולוגיה חינוכית מִשלה” ואנחנו – הנאמנים לתורה – מחויבים לה ולדרכי החינוך הנגזרים ממנה. האידיאל החינוכי הבסיסי הוא הנחלת התורה לכל אחד מישראל – “ולִמדתם אותם את בניכם לדבר בם”. “לדבר בם” – המטרה הראשונה היא “תרבותית”: “לדבר בם”. לכן” החינוך לתורה כולל את כל חלקי התורה” גם אלו שאינם נוהגים בזמן הזה” גם אלו שאינם “רלוונטיים” לחיי היום-יום. המטרה השנייה היא: “ולְמדתם אותם ושמרתם לעשותם” – ללמוד ולעשות: למידה המובילה לעשייה ולקיום. אידיאל נוסף הוא הכשרת האדם למילוי תפקידו בחיים” על כן חייב אדם ללמד את בנו אומנוּת (= מקצוע)” שנאמר “ראה חיים עם האישה אשר אהבת” (קידושין ל ב). “ראה חיים” – עלינו לחנך את בנינו ובנותינו לעמוד בדרישות החיים ולהשתלב במשימותיהם.
מובן מאליו שאידיאל חינוכי זה נגזר מהחיוב לחנך את כולם” בשווה” ללא יוצא מן הכלל” ולא להעדיף קבוצה אחת על חברתה. כפי שכותב הרמב”ם: “כתר תורה הרי מונח ועומד לכל ישראל” שנאמר: ‘תורה צוה לנו משה” מורשה קהלת יעקב'” (הל’ ת”ת ג א). ומכאן לאזהרת חז”ל: “הִזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה” (נדרים פא א). כבר בתקופה קדומה” טיכס יהושע בן גמלא עצות כיצד ליישם את האידיאל הזה” ולשם כך הוא תיקן תקנות שהן התשתית של מערכת החינוך התורנית: הקמת מוסדות חינוך בכל מקום” על מנת לאפשר לכל הילדים ללמוד. הכיר יהושע בן גמלא” שסוגיית הנגישוּת למוסדות החינוך היא מרכזית ביישום האידיאל של הנחלת התורה לכולם. ומכאן לדורי-דורות” מחויבים אנו לדאוג לחינוך התורני והמקצועי (= אומנוּת) של כולם” ללא יוצא מן הכלל” ולשם כך להקים מוסדות חינוך בכל מקום.
גם לאחר תקנות יהושע בן גמלא” נותר לנו מרחב פעולה חינוכי די גדול” כיצד להשיג את המטרה. לכן במהלך הדורות התפתחו דרכי חינוך שונות. לפעמים הדרך נבחרה מפני שנראה היה שהיא מבטיחה הצלחה” ולפעמים התערבו בבחירתה שיקולים אידיאולוגיים נוספים.
לדוגמה” בימינו חלוקות הדעות ביחס לאינטגרציה בחינוך. אין מחלוקת שחייבים להעניק חינוך תורני לכולם ולהקים מוסדות חינוך בכל מקום. אבל” זה יכול להתממש במסגרות חינוך אינטגרטיביות (מוסד חינוכי אחד לכולם) או שאינן אינטגרטיביות (מספר מוסדות חינוך). כיצד נכריע בין שתי האפשרויות? כאמור” בדרך כלל מושפעת ההכרעה משיקולים אידיאולוגיים חברתיים” ציבוריים” וכדומה. ההתחשבות בהם היא לגיטימית” אבל איננה חובה. קיימת גישה אחרת” המבקשת להיצמד לשיקולים חינוכיים בלבד (לבחון את תוצאות השיטה” את הצלחתה” את ישימוּתה).