שילוח ?

יציאתו של משה לקראת חותנו יתרו הבא אליו מן המדבר” לאחר ששמע את הניסים שעשה ה’ לישראל” כנאמר בפרשתנו (שמות יח ז) – “ויצא משה לקראת חותנו” וישתחו וישק לו… ויביאהו האוהלה”” נראית טבעית ומובנת” כדבריו של אור החיים הקדוש (במקום) – “כבודו של חותנו הספיק לו (על מנת) לצאת לקראתו” .
על כן לכאורה” תמוהה מאוד התנהגותו של משה רבינו לאחר מכן” בשולחו את יתרו בחזרה לארצו” כנאמר בפרשתנו (יח כז) – “וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו”. דווקא לאחר שקיבל את הצעתו הטובה של יתרו למנות במערכת המשפט ‘שרי אלפים” שרי מאות” שרי חמישים” ושרי עשרות’.
האם כך ראוי היה שינהג משה בחמיו שאותו כיבד כל כך לפני כן” ביוצאו לקבל את פניו” דווקא עכשיו רגע לפני מעמד הר סיני ונתינת התורה לישראל? וכי לא היה ראוי יותר למשה להכניסו לביתו ולצרפו לעם ישראל…
ניתן לומר שהתנהגות זו של משה באה ללמדנו את היחס הנכון בין “חכמה בגויים” – המקנה את האמצעים החומריים ואת הסדרים החיצוניים הטכניים של החיים המשמשים כ’מעטפת’ למהות החיים עצמם – לבין תוכן החיים ומהותם האלוקית כפי שהתגלו במתן תורה” השייכים אך ורק לישראל. יחס הדורש הפרדה מוחלטת מאומות העולם ותרבותם” כפי שבאה לידי ביטוי בשילוח יתרו בחזרה לארצו. זוהי נקודת מעבר עקרונית וקריטית בין הצעתו הטכנית שיש לקבל ממנו” לבין הופעת התוכן האלוקי הייחודי אך ורק לישראל.
כך כתב הרב קוק (אורות” אורות ישראל ה ב) – “צדקה עשה הקב”ה עם עולמו מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד. לא באיש אחד ולא בעם אחד” לא בארץ אחת” לא בדור אחד ולא בעולם אחד” כי אם מפוזרים הם הכשרונות (מצד אחד)… (ומצד שני) אוצר סגולת עולמים (התמצית הרוחנית המהותית שבכל הכשרונות) בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל כדי שיושלמו על ידי העולם וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם” וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה” אלא שהקבלה היא מבחוץ (צדדי החומר והחול) וההשפעה מבפנים (הקדושה והעולם הרוחני)” כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל” באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולם… ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ” ‘יפיפותו של יפת באוהלי שם’… ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת – ‘ה’ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר’ “.
אם כן” תפקידו של עם ישראל בעולם מכוח מעמד הר סיני וקבלת התורה הוא לחשוף את גרעין הקודש הנמצא בכל נברא” בין את ‘הקודש שבקודש’ ובין את ‘הקודש שבחול’. לעומת זאת תפקידם של אומות העולם כפי שהתגלה בהצעתו של יתרו” היא לפתח את ‘החול שבחול’ שבמציאות באופן מדעי וטכנולוגי” ל’סדר’ את החיים באופן תפקודי וטכני וכד’. זו ה’צדקה’ אשר עשה ה’ בעולמנו” בחלוקתו את כשרונות הקודש והחול בין ישראל לעמים” חלוקה והפרדה אשר רק מכוחה תתגלה ההכללה שביניהם בצורתה הנכונה” כפי שכתב הרב קוק (מאמרי הראי’ה” נאדר בקודש עמ’ 408-409″ יד-טו) – “המקומות של החול ושל הקודש מוכרחים להיקבע. צריכים אנחנו לדעת את החול ואת שליטתו את מקומו ערכו וגבולו… החול נזדווג אל הקודש וההזדווגות הזאת יש שהיא לברכה ויש שהיא למארה. כשאין הגבולים מתטשטשים וכל אחד שומר את תפקידו” לבררו ולהעלותו” אז החיבור הזה של החול עם הקודש הוא לברכה. אבל בזמן שהגבולים מתטשטשים והחול נכנס לערכי הקודש לעשות שם ציורים מדידות ושיעורים” והקודש נדחק הוא אל החול לכונן שמה סדרים” אז הכל מתקלקל…”
כך גם כתב הרב קוק (עין אי’ה שבת א’ ב יא) ביחס לצדדים החיוביים שיש לקחת מן העמים” תוך שימת גבולות רוחניים ברורים – “היסוד הנאמן להנהגה בזה הוא” שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר” אם לפעמים יראה דבר טוב” הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו” יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים” כי בהיכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד” אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר. כי אם רוח ישראל צריך שיהיה איתן וקבוע בלב” התורה והמצווה וכל המידות הקדושות שהן שייכות לה” צריכות שיהיו חוסנם ומעוזם של ישראל” ומצד החיצוני והטפל שבחיים” מצד צורך השעה וישוב העולם” יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכל זאת שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ה’ אלוקי ישראל ותורתו” הדבר אינו מצויר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו”כי אם הוא יבוא לקחת מאיתם” או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם-‘יפיפיותו של יפת באוהלי שם'”…