בין מים למים / לפרשת חוקת

דומה שאין עוד פרשה כמו פרשת חוקת שכולה סובבת והולכת סביב עניין המים. היא פותחת בהזאת מי החטאת של הפרה האדומה” ובדילוג של 38 שנים היא עוברת דרך מי מריבה” ומביאה אותנו עד לשירת הבאר. ובתווך” המשא ומתן עם אדום שכלל התחייבות מצד ישראל: “לא נשתה מי באר…ואם מימך נשתה ונתתי מכרם”” וניסי מלחמת האמורי שזכו לבוא לידי ביטוי באשד הנחלים שבו נראו הרוגי האויב (רש”י כא” טו).
וכמו מאליו מתבקשת ההשוואה בין ניסי המים שאירעו לישראל בתחילת המסע במדבר” לבין ניסי המים שמתוארים בפרשתנו ערב הכניסה לארץ. ההקבלה הבולטת ביותר שהעסיקה את המפרשים נוגעת לחטא מי מריבה” שמחייב להשוות בין הציווי לדבר אל הסלע בפרשתנו ובין הציווי להכותו שנזכר בפרשת בשלח במעשה רפידים. אך יש לצרף עוד מקבילות: שירת הבאר כנגד שירת הים” ונסי המלחמה בנחל ארנון כנגד קריעת ים סוף” ובלשונו של רש”י (כא” יד): “כשם שמספרים בניסי ים סוף כך יש לספר בניסי נחלי ארנון”.
בעל ה’שפת אמת’ (תרמ”א) למד מהשוואה זו” כי כשם ששירת הים היתה הכנה למתן התורה שבכתב” כך שירת הבאר היא הכנה למתן תורה שבעל פה” וזהו גם שורש ההבדל שבין שתי הפרשות. (במאמר מוסגר: רעיון זה של ה’שפת אמת’ משתלב עם רעיון דומה של ה’משך חכמה’ במקום” שהכאת הסלע על ידי דיבור שבה נצטווה משה באה להוות המשך למעמד הר סיני” שבו השמיעה של הקולות היתה כל כך מוחשית עד שהיא באה לידי ראיה). בקריעת ים סוף מודגשת הדומיננטיות של משה רבינו – “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. הוא זה שקורע את הים במטהו והוא זה שמשיב את המים למקומם” גם כן במטה. ותכונה זו מאפיינת גם את תורת משה זו שבכתב” הוא הנותן ואנו המקבלים” וכל תפקידנו מצטמצם להטות את עצמנו לתורתו בבחינת מטה.
ולעומת זאת” שמו של משה נשמט לגמרי משירת הבאר” וזאת משום שכח התורה שבעל פה שמתפתחת בארץ ישראל אינו מתרכז באישיות זו או אחרת” אלא הוא נובע מכחו של עם ישראל כולו. וכשם שבאר זו לא היתה קבועה במקום אחד אלא לוותה את עם ישראל בעלייתו ובירידתו” כך גם התורה שבע”פ צומחת ומתפתחת בחיי היום יום המתחדשים של היחיד ושל הציבור. והחטא במי מריבה הוא ההחטאה של נקודת החיבור העדינה שבין שתי הנהגות התורה בשני הדורות. משה אמנם נצטווה לקחת את המטה וללמד את ישראל שעליהם להטות את עצמם אל התורה” אך בגופו של התהליך החינוכי הוא לא מצא את הדרך הנכונה לשתף עמו את הציבור” ודבריו נתפסו כהתפרצות של כעס.
וה’שפת אמת’ מוסיף שלהבחנה זו בין שתי התקופות יש עוד ביטוי. נס ההצלה של ישראל בקריעת ים סוף ניכר להם כבר בעת התרחשותו” ולעומתו נס ההצלה במלחמת האמורי לא ניכר לישראל אלא לאחר מעשה כשדם האויב האדים את מראה המים. ולהבחנה זו ישנה משמעות עמוקה” משום שהנהגת התורה שקיבלנו עלינו בכניסה לארץ ישראל מחייבת אותנו להתאזר בסבלנות” ולהבין שהתוצאות של העמל התורני והחינוכי אינן ניכרות בהכרח באופן מיידי. אדרבה” הצלחה מהירה ומיידית של עמל התורה צריכה בדיקה מעמיקה אם אמנם עמל זה קנה שביתה ממשית בלבו של הלומד” או שמא “מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם”…
זהו האתגר של תיקון חטא מי מריבה לדורות. מרביצי התורה נתבעים להשתמש בכח הדיבור” ולהאמין בכוח ההשפעה המתמשך של התורה על הלומדים גם אם היא אינה ניכרת באופן מיידי. ומאידך” הציבור צריך להטות את עצמו אל התורה ולהתאים את עצמו אל ההלכה” ולא להפך.