מימוש עצמי בלימוד תורה
נתן קוטלר
ראינו בשבוע שעבר שישנם שני תנאים להתמקדות בתחום מסויים בעבודת השם: התנאי הראשון הוא: התמקדות במצוה אחת אינה באה במקום קיום שאר המצוות כהלכתן. התנאי השני הוא: ‘מימוש עצמי’ בעבודת השם מתאפשר רק כאשר האדם קושר את עצמו לכלל ופועל לטובת הכלל. הפעם נדון ב’מימוש עצמי’ בלימוד תורה: האם יש ‘עניין’ להתמחות בתחום מסוים בלימוד תורה? איך האדם ידע באיזה תחום להתמקד? ומה הגישה הנפשית הראויה?
התמקדות בתחום מסויים בתורה
מצינו שחלק מחכמי התלמוד התמקדו בתחומים שונים בתורה” לדוגמא על רבי יהושע בן לוי נאמר שהיה בקי באגדה (ב”ק נה” א) ושמואל נקרא “שמואל ירחינא” (ב”מ פה” ב) על שהיה בקי בסוד העיבור (רש”י שם) בתולדות הלבנה והילוכה וסדר המזלות (רש”י ר”ה כ” ב ד”ה יכילנא)” עד שאמר על עצמו “נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא” [=ידועים לי שבילי השמיים כשבילי (ישיבת) נהרדעא] (ברכות נח” ב).
וכן מצינו שלא רק התמקדו בתחומים שונים” אלא כל אחד פיתח גם את הסגנון ודרך הלימוד הייחודי לו. למשל היו קוראים לרב יוסף “סיני” (ברכות סד” א)” שהיה בקי בברייתות הרבה (רש”י שם ד”ה סיני). ולרבה בר נחמני היו קוראים “עוקר הרים” (ברכות שם) שהיה מחודד יותר בפלפול (רש”י שם ד”ה עוקר הרים).
הרב קוק כותב ב’אורות התורה’: “כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו” במה שיש לו על זה הכנה וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד”. ולכן” כל אחד צריך להתמקד בתחומים ובסגנונות שונים בתורה שמתאימים לו (אורות התורה ט” א; שמונה קבצים ד” קד).
האדם הוא ‘אות בספר תורה’
ה’שפת אמת’ אומר: “כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה כמ”ש שישים רבוא אותיות [=600″000] בתורה ושישים ריבוא נפשות בישראל” (במדבר תרל”ו) לכל אדם מישראל יש חלק מיוחד בתורה שאותו עליו לחדש ואם הוא לא יעשה זאת התורה הקולקטיבית של עם ישראל תהיה חסרה.
על הנאמר בפרקי אבות (ג” ח) “כל השוכח דבר אחד ממשנתו” כותב החיד”א בספרו ‘חסדי אבות’: “כל אחד קבל חלקו בתורה בסיני ואם הוא ירא שמים הוא המוציא לאור אשר קבלה נשמתו. והחידוש ההוא אין אחר יכול לחדשו כי הוא חלקו”.
לאור דברי השפת אמת והחיד”א נמצאנו למדים כי ‘מימוש עצמי’ בלימוד תורה אינו בגדר פריבילגיה בלבד” אלא יש בכך אחריות ומחויבות לתורה של כל עם ישראל. כל אחד מחויב לשתף את האחרים בחידושיו” כי אם הוא לא יוציא את רעיונותיו לאור” אף אחד אחר לא יהיה מסוגל לחדש זאת ונמצא שעולם התורה יהיה חסר.
ואיך יידע האדם באיזה תחום להתמקד?
איך יודעים במה להתמקד?
“ואם בא אדם לשאול ‘איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי?’ ” שואל הנצי”ב ומשיב: “על זה אמר קהלת ‘וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ’ (יא” ו)” מה שלבו נמשך אחריו” ברור שמזלו חזי כי זה ענין טוב לפי כח נפשו” (העמק דבר במדבר טו” מ).
וכן נאמר במסכת עבודה זרה (י”ט” א): “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ” שנאמר: ‘כִּי אִם בְּתוֹרַת ה’ חֶפְצוֹ’ (תהלים א” ב)”. רש”י מסביר שהכוונה היא ש”לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו”.
אם כן” התחום בתורה שעל האדם להתמקד בו הוא כנראה התחום שנעים לו לעסוק בו והוא מרגיש שלבו נמשך אחריו (וראה בדברי הרב קוק ב’אורות התורה’ ט” ו על ההשלכות אם מדחיק את משיכתו לתחום מסוים).
גבולות הגיזרה
כמו לכל דבר” גם כאשר מפתחים את ה’טעם האישי’ בלימוד תורה יש להגדיר ‘גבולות גיזרה’:
פרופורציה
כאשר אנו אומרים שהאדם צריך להתמחות בתחום מסוים” אין הכוונה שיזניח את כל התחומים האחרים” אלא צריך ללמוד את הדברים הבסיסיים גם בתחומים אחרים. “אמר רב ספרא משום ר’ יהושע בן חנניא” מאי דכתיב: ‘ושננתם לבניך’ (דברים ו)? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם” לעולם ישלש אדם שנותיו” שליש במקרא” שליש במשנה” שליש בתלמוד” (קידושין ל” א).
דרך עצמאית נאמנה למסורת
הבעש”ט שואל מדוע אנו אומרים בתפילת העמידה “אלוקינו ואלוקי אבותינו”? הרי מספיק לומר “אלוקינו” או “אלוקי אבותינו”!
הבעש”ט מסביר שיש שתי דרכים להגיע לאמונה בה'” הדרך הראשונה היא לחקור לבד ולהגיע לאמונה בדרך עצמאית. הדרך השניה היא להאמין מתוך המסורת של אבותינו. בשתי הדרכים יש יתרון וחסרון: בדרך הראשונה” מצד אחד האמונה היא מתוך הזדהות אישית ואהבה” אך מצד שני האמונה ניתנת לערעור כי אין לה את בסיס המסורת. ובדרך השניה” מצד אחד האמונה חזקה ובלתי ניתנת לערעור” אך מצד שני היא מצות אנשים מלומדה וחסר לה את החיבור האישי. ובכן” מהי הדרך הנכונה?
“אבל מי ששתי המידות בידו אין למעלה ממנו” מדריכנו הבעש”ט “דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק” וגם כן באה לו [האמונה] שחקר בעצמו” זו היא אמונה שלימה וטובה” (כתר שם טוב ר”ו). ולכן אנו אומרים בתפילה “אלוקינו” (דהיינו אמונה מתוך הזדהות אישית) וגם “ואלוקי אבותינו” (דהיינו אמונה מתוך מסורת)” ו’ החיבור מחברת את שתי הדרכים יחד.
הגישה הנפשית הראויה
לעיתים” כאשר האדם עוסק ב’מימוש עצמי'” הוא עוסק בעצמו ועלול לשכוח את האחרים. ולכן” הגישה הנפשית הראויה היא ללמוד מתוך שייכות לכלל (כפי שראינו בשבוע שעבר).
בשבוע הבא נדון אי”ה בשאלה: האם יש לאדם חובה ללמד אחרים על חשבון התקדמותו האישית בלימוד?
לתגובות: natanorot@gmail.com
*) הציבור מוזמן לשיעור אמונה מידי שבוע בנושאים אקטואליים שמתקיים אי”ה בבית הכנסת המרכזי בית הכרם (רח’ בית הכרם 17) בימי ג’ בשעה 20:00.
