האדמו”ר קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד” האדמו”ר מפיאסצנא” בירר שמי שמבקש לחנך את בניו ובנותיו בשיטת ההרגל או בשיטת הציות [= משמעת] יתקשה לחנך אותם על פי דרכם. הם יתרגלו מכוח ההרגל ויצייתו מכוח הציות גם אם החינוך איננו מותאם להם אישית. החינוך בדרך זו מאפשר לחנך ב”שלשוֹת”” כלומר לחנך בני נוער רבים השונים אלו מאלו בעולמם הפנימי. אבל” טען האדמו”ר מפיאסצנא” החינוך בדרך זו איננו מבטיח הצלחה חינוכית לטווח ארוך” גם כאשר יזקין ותיחלש השפעת הוריו עליו.
הנער יתבגר” יתרחק מהוריו ויתנער מההרגלים שהוא קנה בבית. לכן” את השיטות הנ”ל אין לכנות בתואר “חינוך”. “חנוֹך לנער” הוא פעולה חינוכית שממשיכה לתת את אותותיה “גם כי יזקין לא יסור ממנה”. כיצד “מחנכים”” כיצד מבטיחים את העתיד? “על פי דרכו”” כאשר מגלים את “את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכוח ובהעלם”. לכן” צריך המחנך לחנך “על פי דרכו של כל אחד ואחד”” ולשם כך הוא “צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד” לדעת את טבעו ושכלו”. אבל האדמו”ר מפיאסצנא מעיר” שיש להבחין בין הקניית ידע תורני לבין קישור הנער אל אלוקי ישראל. לשם הקניית ידע” צריך לפנות אל שכלו” אל כישוריו הקוגניטיביים (זו מומחיותה של הפדגוגיה)” אבל לשם קישורו לאלוקי ישראל עד ש”כל מאוויו אליו יתברך יהיו”” לא די בפנייה אל שכלו של הנער בלבד. צריך לפנות אל “כל התלמיד” נפשו” רוחו ונשמתו של הילד הישראלי”.
אחרי שקבע האדמו”ר מפיאסצנא את העיקרון החינוכי” הוא עבר לפירוט.
א. מטרת חינוך הילדים והנערים איננה שיהיו ילדים טובים או נערים טובים” אלא שיהיו מבוגרים “טובים”. לכן” צריך כבר עתה לראות בהם “נשמות גדולות אשר עודן באִבן” ועליהן להצמיחן ולהפריחן”. באותה מידה” אם הילד או הנער מתנהג בצורה שלילית אסור לשפוט אותו על פי התנהגותו העכשווית אלא על פי הפוטנציאל שטמון בתכונותיו לכשיתבגר ויהפוך לאיש.
עיקרון חינוכי זה נוכל להבין על סמך דוגמה שמביא האדמו”ר. נוח להורים אם בנם הוא שקט וכנוע. הוא איננו מתמרד ואיננו עושה צרות. חינוכו הוא קל. לעומת זאת” אם הנער עקשן וכעסן” הוא עלול למרר את חיי הוריו. חינוכו הוא אתגר קשה ומכביד.
אבל” טוען האדמו”ר” מה שאיננו טוב בגיל הילדות עשוי להיות יתרון בגיל הבגרות. העקשנות יכולה להתהפך לברכה כאשר יגדל הילד ויקבל עליו עול תורה ועבודת ה'” ותהיה עבודתו “בעקשנות ומסירות נפש” ולא יהיה הפכפך”. באותה מידה” השקט והכניעה של הבן” שהעניקו להוריו שקט חינוכי” עלולות להיות לו לרועץ לכשיגדל.
הורים שתפיסתם החינוכית ממוקדת בגיל הילדות ואינם מביטים לעבר הגדלות” יעודדו כניעה ושקט. ואם בנם מגלה עקשנות וכעס” ומסב להם סבל רב” הם עלולים להתייאש ממנו ולהחליט ש”הוא שורש פורה ראש ולענה בו”. אבל” טען האדמו”ר מפיאסצנא” המחנך לא צריך להסתכל על מצבו העכשווי של הילד אלא להביט קדימה” ולחשוב כיצד הפוטנציאל הטמון במידותיו עשוי להתהפך לטובה בימי הבגרות. תפקידם של ההורים הוא להכיר באופי ובמידות המיוחדות של ילדיהם” גם הבעייתיות שבהן” ולנתב אותן לקדושה.
ג. מכאן נגזרת השקפת עולם חינוכית אופטימית. הכל יכול להתהפך לטובה אם ההורים והמחנכים לא יתייאשו מבני הנוער ואם יחנכו אותם על פי דרכם. על כן” יצא האדמו”ר מפיאסצנא בתוכחה קשה נגד ראשי הישיבות בדורו שבראותם את המוני בני הנוער שיצאו לתרבות רעה” התנחמו בתלמידי הישיבות שהתמידו באוהלה של תורה” ולא פעלו מאומה למען בני הנוער שהתרחקו. הם התעלמו מבני הנוער שהיו נגועים בכפירה” והטילו עליהם את האשמה על התדרדרותם הרוחנית. אבל שאל האדמו”ר מפיאסצנא” “האם באמת רק בהם לבד האשם?!” וענה: גם אנחנו אשמים” אשמנו בהזנחה חינוכית. לא טיפלנו בבעיות החינוכיות של הנוער בראשיתן. הבעיות צמחו והתרבו” ועתה קשה להתמודד אתן.
האדמו”ר מפיאסצנא ניתח לעומק את האופי של בני הנוער בדורו וחיפש את הגורם לכשל החינוכי. את הנקודה המרכזית הוא מגדיר כך: “הנוער קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו”. הוא חושב “את עצמו לאיש בדעת ורצון” בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר”” הוא סומך על עצמו ועל דעתו” “עד שמשתוממים אנו לפעמים לראות תינוקות קטנים ממש” איך שרוח עצמית ואומץ מרומה זה כבר מבצבצים ועולים בהם לחשוב את עצמם לאנשים”. בלשון אחרת: בני הנוער מגלים עצמאות יתר בגיל צעיר. (המשך בשבוע הבא)
ברכותי ל”באהבה ובאמונה” לגיליון ה-1000″ לרב דב ביגון שליט”א ולעורכת יפה ויטנברג. רבקה זכתה לברכת “ואת היי לאלפי רבבה”. מה פירוש “היי לאלפי רבבה”? רד”ק מפרש: יהי רצון שתזכי לצאצאים בסדר גודל של “אלפים שיגיעו לרבבה שהוא עשרת אלפים ויותר”. כלי יקר מפרש: “יהי רצון שתזכי להיטיב ולגמול חסד לאלפי רבבה כי יהיה רב חילך”. גם את עלוננו האהוב” נברך שיזכה לאלפי גליונות נוספים עד רבבה” וימשיך להאיר את אורו הנעים לאלפי ורבבות קוראים” “להיטיב ולגמול חסד” מתוך אהבה ואמונה.
