כורש נתן רשות ליהודי בבל שתחת שלטונו” לעזוב את מקומות מגוריהם” ולשוב ולעלות לארץ ישראל כדי לבנות את בית המקדש בירושלים. כנאמר (דברי הימים ב’ לו כג): “ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה’ בפי ירמיהו העיר ה’ את רוח כורש” מלך פרס. ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: כה אמר כורש מלך פרס” כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל”.
אלא שחלקים גדולים מהעם התרשלו מעלייתם לארץ.
ההישארות בגלות על אף הצהרת כורש” בזמן שהקב”ה חפץ לגאול את עמו ולהשיבם לארצם” היתה טעות וחטא שבגללו לא הגיע בית המקדש השני למעלה הרוחנית העליונה” אשר אליה היה יכול וצריך להגיע.
ואכן” בדברי הנביאים שחיו באותה התקופה ישנן גערות קשות כלפי אלו שפקפקו בישועה” בגלל צורתה והופעתה דרך מלך גוי. הגמרא (יומא ט ב) מתארת פגישה” שהתרחשה שנים רבות מאוחר יותר” בין שניים מגדולי האמוראים בתחילת תקופת התלמוד- ריש לקיש ורבה בר בר חנה. ריש לקיש” שהיה שוחה בנהר הירדן” פגש ברבה בר בר חנה. כשהושיט רבה בר בר חנה את ידו לשלום” סירב ריש לקיש להיענות לו” ופנה אליו בביטוי חריף: שנינא לכו. הביטוי מבטא הקפדה של ריש לקיש” הארץ ישראלי” כלפי בני בבל. כפירוש רש”י שם: “לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא” ומנעו שכינה מלבוא לשרות בבית שני”.
ריש לקיש מוכיח את בני בבל על כך שלא הצטרפו לעזרא הסופר” וליתר העולים לארץ” בעקבות הצהרת כורש בימי הבית השני. הוא מעיד שאילו היו עולים יהודים רבים באותו הזמן” היתה הגאולה חזקה ויציבה” והשראת השכינה בבית המקדש היתה בעוצמה גדולה ורבה. כיוון שלא עלו רבים מהם” עיכבו בכך את הגאולה השלמה.
ביטוי לרצון האלהי לגאול את ישראל” בתחילת ימי בית שני” אנו מוצאים בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק בשיר השירים (ו ב): “דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים”. זהו תיאור השמחה הגדולה שהיתה לקב”ה בהשבת ישראל מבבל. כמו איש שמלקט שושנים מגנו” כן אסף כל אחד ואחד לעליה לארץ ישראל.
