קאלות/ סיפור.

פרחים יפים” קאלות. פרחו כאלו בשפע בגינה של סבתא זכרונה לברכה. כבר כשהייתי ילדה אהבתי לקרב את האף” להריח” לגעת. אהבתי את הבוהק הלבן והמגע הקטיפתי של עלי הכותרת. אהבתי את הריח שהותירו הקאלות על ידיי. נדמה לי שאז” כשהייתי ילדה” אהבתי גם את השם של הפרח. בשל לובנו של הפרח הייתי בטוחה ששמו ‘כלות'” על שם הכלה. מאד אהבתי את הצליל” כלות. שנים לפני שהמילה ‘כלה’ התחילה לגלם את הסיוט והתקווה.
לא ידעתי באותם ימים שהמילה ‘כלה’ תרדוף אותי יום אחר יום” שעה אחר שעה. להיות כלה… כשפסעתי בגינת ה’כלות’ של סבתא זה היה נראה כל כך פשוט. בחור- בחורה” חיוך” אהבה” חתן- כלה. לא ידעתי אז שהצעת הנישואין שקיבלתי מנדב” שישב לידי בגן חובה” עתידה להיות ההצעה הרצינית האחרונה.
“בינתיים! תגידי בינתיים”” נכנס לאוזניי משום מקום קולה של דודה חיה. “שלושים ואחת זה לא סוף פסוק”.
“ושלוש” תיקנתי” אך דודה חיה מכירה היטב את טעמן של אוזניה. היא לעולם לא תכאיב להן במה שאינן אוהבות לשמוע. היא יודעת לדאוג לבריאות האוזניים שלה” בניגוד אלי…
כשהייתי ילדה לא ידעתי כמה קולות ייכנסו לאוזניי מבלי להקיש בדלת” כמה אנשים מודאגים יפצחו בנאום קודם שיקבלו את רשות הדיבור. “את בררנית” בררנית. עוד לא אמרו לך שאבירים על סוסים לבנים…”
“…יש רק באגדות ילדים”” השלמתי. בודאי שאני יודעת. גם אם הייתי סובלת מקשיי הבנה חמורים” משפט כזה נקלט אחרי אלף פעמים. ביני לבין עצמי אני יודעת שיש קורטוב של אמת בדבריה. אולי אני בררנית יותר מידי” ואולי פשוט מפחדת” אבל אם תשאלו את דודה חיה הייתי אמורה להתחתן עם הבחור שהשביע אותי בפגישה הראשונה שכשהילד יהיה חולה אשאר עמו בבית כדי שלא יבטל תורה” “ו…איך אמרת שקוראים לך?” נזכר לשאול אחרי ההשבעה.
“את לא באמת רוצה”” “את מפונקת”. “את חושבת שיבוא חתן על מגש של כסף”. “את לא מוכנה להתפשר” את לא מוכנה להעיז”” “עם יד על הלב” את פשוט מפחדת”. קולות וברקים חודרים אל ליבי” מטלטלים את הנפש” מכאיבים. אמת” הגערות הן הצרות הפעוטות” הצרה הצרורה טמונה בשתיקות… השתיקה של אמא אחרי פעם נוספת של “זה נגמר”. המבט הכואב” המיואש. העיניים המצליפות מייסרות יותר מכל נאומיה של דודה חיה. אחרי הכול גם דודה חיה וגם אמא גדלו בבית של סבתא” ובגינה גדלו קאלות- כלות לתפארת. מי פילל שדווקא בערוגה של אימא תצמח כלה ממאנת.
דודה חיה לא הייתה בפגישה האחרונה” היא לא ראתה את מבטו המשתאה של הבחור שלמולי כשנוכח לדעת מהו גילי האמיתי. “אבל אמרו לי עשרים ושמונה”” הטיח בטון מאשים” כאילו נתפסתי בקלקלתי” מזייפת מסמכים” וכלל לא משנה שהבחור עצמו כבר נושק לארבעים.
מה אומר לאמא? שניסיתי וניסיתי עשרות פעמים – להתעניין” לחייך ולהסביר פנים… ומבעד לקול המתנצל של “אני לא יודע” אבל זה לא כל כך מתאים”” כבר הצלחתי לזהות שלא החיוך ולא הנימוסים מצליחים להסתיר את האף שירשתי מסבתא לפני הרבה שנים. אף יהודי מדי” שדילג על אמא ועל דודה חיה ונחת היישר במרכז פניי.
“זה לא האף” זה הראש”” מתגלגל קולה של דודה חיה” נוקב וסמכותי. אולי את צודקת דודה חיה” אבל הראש שלי אומר שגם לאף יש חלק בעובדה שמתנגן באוזניי כל ערב שבת “שקר החן והבל היופי” במנגינה המוכרת כל כך” בינתיים בבית ההורים…
‘בינתיים’- עוד מילה שלמדתי לשנוא. ‘בינתיים’ איני נשואה אבל זה ישתנה” ו’בינתיים’ אני גרה כאן” אבל רק ‘בינתיים’. אני עובדת בעבודה שלי ‘בינתיים'” רק עד החתונה. כבר עשר שנים” אבל ‘בינתיים’… עד שיופיע החתן האלמוני שלא פגשתי ‘בינתיים’. ‘בינתיים’ עלי להמשיך לתת דין וחשבון להוריי על כל צעד ושעל בחיי” ‘בינתיים’ צריך לא לשקוע במחשבות אודות בנות גילי שנישאו לפני שנים וכבר מקבלות בעצמן דין וחשבון מבנותיהן המתבגרות. ‘בינתיים’ צריך לחשוק שפתיים באירועי אירוסין ושבע ברכות” למשמע דרשות מלומדות על כך ש’כל השרוי בלא אישה – שרוי בלא תורה” בלא ברכה ובלא שמחה’. לשמוע ולעצור את הדמעות” שלא ירחמו. להקשיב ולעטות חיוך עדין” כאילו אמיתי” שלא ירכלו.
‘בינתיים’ החיים עומדים מלכת” חיים בהמתנה” הכול רק ‘בינתיים’.
“לא הכול” השעון הביולוגי לא עוצר בינתיים”. אני יודעת” זו שוב דודה חיה נכנסת למחשבות” אני חייבת ללמוד לאטום אוזניים. ובינתיים אני מנסה לא להיות מרירה” ולא כל כך מצליח לי בינתיים. מנסה לא לצפות ולא להתאכזב מחברותיי שחיכו שנים ארוכות ונישאו ושכחו לתת דעתם על אנשי ה’בינתיים’.
ובינתיים אני ממתינה לטלפון. אתמול נפגשנו לראשונה. היה דווקא טוב” אווירה מאד נעימה. לדודה חיה לא סיפרתי על דבר הפגישה (“הגיע הזמן שתעשי משהו” תיקחי יוזמה”)” גם לאמא לא אמרתי דבר (מבט כבוי. שתיקה!)” ועכשיו” לבד בעולם – מחכה. כל כך רוצה לשתף ולא יכולה. “שוב את נעשית מרירה…” -תודה רבה” דודה חיה” תודה!
בינתיים פיתחתי מן תלות שכזו במכשיר הטלפון. כל צלצול עשוי להיות מנגינת חיי” הצלצול הגואל מן החיים בהפסקה” המושיע מחיי הרווקות. לאחר כל פגישה מתח גדול מן הצלצול והשיחה” ובין הפגישות ציפייה דרוכה לצלצול שיבשר על הבחור הבא.
לקחתי את המכשיר בכיסי ויצאתי מן הבית. רגליי נטלו אותי לביתה של סבתא. בשיממונו עמד הבית” קוצים עלו בגינה. לפני חמישה חודשים נפטרה סבתא והבית לא הוצע להשכרה. “לא כדאי להשכיר בינתיים” עוד מעט תתחתן הילדה”” דודה חיה משכנעת את אימא ואני מקשיבה בדממה. היא באמת אוהבת אותי” דודה חיה. עזה כמוות אהבה…
טיילתי בחצר של סבתא” מחפשת דבר מה” הכול כל כך השתנה פה” תמונה קצת עצובה. קוצים וברקנים ובעיקר דממה. שקט כאן” שקט מדי. כשסבתא הייתה בחיים היא מעולם לא שתקה. עשרה קבין של שיחה ירדו למשפחה” דודה חיה וסבתא חלקו בשווה ולאמא הניחו מלא חופניים שתיקה. לפתע הופר השקט” צלצול שבר את הדממה. מהוסס היה הקול” מהוסס אבל נעים. שיחה החלה נשזרת בינו לביני” הוא היה מאד עדין. התרחקתי מן הבית בעוד אנחנו מדברים.
מזווית העין הבחנתי בה – קאלה אחת” לבנה” מציצה” עטויה שמלת כלה” עוד פורחת בינות לקוצים.