עיין ערך תרבות

היה ערב מכונן” ערב “תרבותי” במלוא מובן המילה” ערב שהעלה אותם בעוד מדרגה… של הבנה.
הכל התחיל בשבת קסומה ששבתו עם חברים בבית מלון. המשפחתיות – עם כל הילדים” החברה – שכללה משפחות מוכרות משכבר הימים ולא מוכרות” ודברי התורה המענגים” כן” והשירים… שבת!!!
אחרי הצ’ולנט ומעדני השבת” הם נשארו לשבת בשולחן” נינוחים וקצת זחוחים” כשהילדים בחוץ בלתי מורגשים בעליל” פיצחו גרעינים וניסו ‘לפצח את החיים’. מכאן לשם” הגיעו לעניין הבילויים” עד כמה שמאפשר הזמן והילדים. דיברו על ‘זמן איכות’ שהם צריכים לתת לעצמם” לנשמה…
“אנחנו”” כך הפתיעו את חבריהם” “נהנים מידי פעם לצאת לטייל” לנשום אוויר צח” לפטפט בלי הפרעות…”
“נו…” האיצו בהם “ו…”.
“לפעמים יוצאים לשתות קפה” לבקר את ההורים…”
“נו” ומה אתם נותנים לנשמה?”
“מה זאת אומרת? נותנים לה את כל החיים שלנו…”
“אתם לא יוצאים מדי פעם להצגות” לסרטים” למופעי תרבות? נו מה” אתם כאלו ‘דוסים’. אל תהיו מקובעים תפתחו את עצמכם אל העולם הגדול…”
הם הביטו זה בזו. אל העולם הגדול… להיפתח… מעולם לא חשבו על העולם הגדול. חשבו על העולם הזה” העולם הבא…
וכך יותר משהיה חסר להם” ניקרה בהם הסקרנות. הלכתית” ביררו” אין איסור ללכת להצגה. ואם יש משהו טוב” אז למה לא? להיות ‘אין’ בחברה” להכיר את ה’תרבות’ שלנו” זה ודאי רק יוסיף” להיפתח לעולם הגדול. אמת” המצב הכספי שלהם לא התיר להם מותרות” אך מה לא עושים כדי להוסיף עוד קצת מזון לנשמה…
לקראת הערב החגיגי” גאתה בהם ההתרגשות. הביאו בייביסיטר לכמה שעות. ארגנו לפני כן את הילדים” שלמגינת לבם לא זכו הערב לסיפור לפני השינה” כיוון שהיו צריכים לצאת את העיר” אל עבר ‘עיר האורות'” היא תל אביב.
כשקרבו אל האולם” המצוי בבניין מפואר” רבתה בהם ההתרגשות. תמונות וספרים מכל עבר. הכל בסדר מופתי כל כך” ובשקט נעים. אוהו” התפעלו. יש כאן משהו שונה ממה שהכירו “הכל מריח תרבות!” צחק לעברה בעלה. כיוון שנותר להם פנאי עד תחילת ההצגה פנו אל עבר המודעות שפיתו את הקהל לחזות בתמונות ובתקצירי ההצגות האחרות שחבל להחמיץ” אך משנחמץ להם מעט הלב פנו ועברו משם…
צלצול של גונג בישר להם שעליהם להיכנס אל האולם. הסדרן כיוון אותם אל המקומות המסומנים. ובציפייה דרוכה צפו אל הבמה החשוכה. שעת האפס הגיעה. כולם מתבקשים לכבות את הפלאפונים! למה צריך לומר להם לכבות? והרי כשיצאו כיבו אותו” כהרגלם…
המסך עלה. החיזיון היה מרטיט. התפאורה מרהיבה והשחקנים לבושים כאילו הם בעולם אחר” שם על הבמה.
ההצגה החלה. הם הביטו בהתרגשות על השחקנים שהצליחו להכניס את כל הקהל אתם אל הבמה” אל עולמם שיצרו – במה.
העלילה היתה מבוססת על סיפור הסטורי מוכר של יהודים” לכן לא חששו גם הם להשתתף ולהיכנס אל הבמה.
הכל נראה כל כך אמיתי כל כך טבעי” כל כך משכנע וסוחף. עד שלא שמו לבם לסטייה הקלה בעובדות” שגררה עוד סטייה” ועוד ועוד. הם היו כל כך מרותקים… אך אט אט החלו להרגיש אי נוחות שהלכה וגברה עם התקדמות הסצנות. “זו רק הצגה” חזרו ושיננו לעצמם. ולשמע משפט ‘שנון'” הם כבר התפתלו בכיסאותיהם” שעה שהקהל מחא כפיים בהתלהבות. וכי אינם מרגישים” תמהו בינם לבינם” כיצד הולך השקר הזה שעל הבמה ומסבב אותם מכל עבר? איזו החטאה של העובדות” וגרוע מזה” איזו החטאה של המוסר” וכי כך נוהגים יהודים?! וכי כך מדברים?! ואיך הקהל הזה שיודע היטב מהי האמת” מוכן בשם ה’תרבות’ הזאת להיות שותף בהתלהבות לכל הבדיות המוצגות לו? עד כדי כך הוא שבוי בקסמי המחזה שהוא מוכן לכל אוכל שיגישו לו…
ולפתע כל התפאורה והשחקנים המצוינים שגילמו את הדמויות בצורה אותנטית כל כך” לא רק שהפכו לגיבובי מילים עקרות” אלא עוד הרתיחו את דמם הבריא שאינו רגיל בכגון בדיות שכאלה…
ובאחת” קמו שניהם” לקול הרוטן של הצופים… ויצאו את האולם בהפגנתיות מכוונת… לא עוד!
אוי לנו” נזכרו בביטויו של הראי”ה קוק” מאותם ‘גמדים טרוטי עיניים'” שמנסים לשבש לנו את הראייה הרחבה” הנכוחה” והופכים את הבמה לעולם הגדול” ובעצם את העולם הגדול – לבמה מכווצת…