זהירות! חוף רחצה מסוכן! (ב)

בשבוע שעבר תיארנו את האווירה השלילית השוררת בחלק מהחופים בצפון מזרחה של הכנרת (חוף דוגית” חוף גולן ועוד) – אווירה של פריצת גבולות: אורח חיים מתירני” אלכוהול” פריצות. בני נוער רבים נמשכים לשם בגלל סקרנות” על מנת לראות” להריח” לטעום ולהתנסות. לכן” כל הורה שיש בו קורטוב של אחריות חינוכית כלפי בניו ובנותיו צריך להשתדל להרחיקם משם” ולהציע להם אלטרנטיבות ראויות יותר.
אם בכל אופן הנער או הנערה שהו שם – אסור בשום פנים ואופן להתייחס אליהם כאילו הם “אבוּדים”” כאילו אינם דתיים (גם אם יתכן מאוד שבמשך שהותם שם הם אימצו נורמות התנהגות “חילוניות”). בני נוער רבים נמשכים לשם רק בגלל סקרנות וצופים במה שנעשה מבלי להתנסות באופן אישי. גם אלו שמתנסים באופן אישי” אינם בהכרח “אבוּדים”. לא כולם מושפעים באותה מידה” לא כולם מגיבים באותה דרך. יש ויש שהחוויה שעברו שם מעוררת בהם גועל” ודווקא ההתנסות מביאה אותם להתרחק מכל מה שמריח ריח של פריצת גבולות ומתירנות” ולהתחיל את מסלול העלייה מבור התחתיות. וגם מבני הנוער שהתלהבו ממה שפגשו וחוו” אין להתייאש ח”ו. בעז”ה” עם חלוף הזמן בוא תבואנה ההתפכחות וההתפקחות.
שאלה: המאמר הקודם תיאר בצבעים קודרים את החוויות שעלולים בני הנוער לחוות בחוף דוגית ודומיו” את הסכנות לרוחם ולנפשם” עד כדי כך שנדרשים ההורים למנוע בכל דרך אפשרית את הגעת בנם או בתם לשם. ועתה” במאמר הנוכחי” הנימה מפויסת הרבה יותר” נושבת בו רוח אופטימית” הממזערת את הנזק הצפוי ומצמצמת את התוצאות השליליות מהשהייה שם. ההדרכה החינוכית היא שלא להיבהל יתר על המידה. האין סתירה בגישת שני המאמרים?
תשובה: גם בחינוך נוהגת ההבחנה בין “לכתחילה” ל”בדיעבד”. לכתחילה” עלינו להרחיק את בנינו מהרע ומכל מה שמריח רע. עלינו להזהיר אותם שלא להתקרב למקומות שיש בהם סכנות רוחניות ונפשיות. לא רק ההתנסוּת ברע אסורה אלא גם חווית ההסתכלות על הרע אסורה: “לא תתורו… אחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”. גם אם הנער מצהיר באוזני הוריו שהוא איננו מתכוון להתנסות באופן אישי אלא רק “להסתכל”” מן הראוי שהוריו ימנעו ממנו כפי יכולתם להתקרב לאותם מקומות שבהם נורמות ההתנהגות רקובות. גם חווית ההסתכלות ברע עלולה להשחית את הנפש. זהו לכתחילה. לכתחילה” צריך להתרחק מהכיעור ומן הדומה לכיעור. “לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור” (תוספתא חולין ב כד). “חייב אדם להרחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לכיעור ומן הדומה לדומה… שכך אמרו חכמים: הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמוּר” הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמוּרה” (במד”ר י).
אבל בדיעבד” איננו מתייאשים. אנחנו מאמינים שכל מה שהשקענו בחינוך ילדינו איננו נעלם או נמחק כתוצאה מביקור אחד בחוף זה או אחר. אנו גם מכירים באופיו ההפכפך של גיל ההתבגרות. אור וחושך משמשים בו בערבוביה. יש בו עליות ומורדות. אצל חלק מבני הנוער” המורדות הם מאוד נמוכים” ותקוותנו שזו תהיה “ירידה לצורך עלייה”” וכעומק הירידה כך יהיה גובה העלייה. לעיתים” בחיפוש אחרי הגדרת זהותו העצמית” אין הנער מסתפק במסעות עיוניים בעולמות הרוח אלא הוא מבקש להתנסות ולחוות בצורה בלתי אמצעית את החלופות השונות” הטובות והרעות” על מנת להרגיש לְמה נפשו מתקשרת יותר. אנחנו מאמינים שהחוויות הבונות שהוא חווה בביתו יכריעו ויטו את הכף לצד ההמשכיוּת של המורשת המשפחתית.
גם אם ידוע להורים בוודאות שכאשר הנער עלה על הטרמפ הראשון לכיוון הכנרת” הוא דחף את דתיותו עמוק בתוך התרמיל ושכח ממנה משך כל שהותו על החוף” אסור להתייחס אליו כמי שחצה את הקווים והתמקם דרך קבע מעבר להררי החושך. למרות התנהגותו” הראויה לכל גינוי” הוא נותר “דתי”. גם שם הוא היה “דתי”” בלבו ובזהותו הבסיסית. דתיותו “יצאה לחופשה” למשך כמה ימים. תופעה חמורה זו ראויה למחקר רציני (כיצד בני הנוער תופסים ומגדירים את מחויבותם לתורה ומצוות)” אבל גם אם לא נצליח לרדת לעומקה של התופעה ולהסביר את שורשיה” עלינו להכירה.
לפני מעשה” אנחנו מלאי חששות. לכן” שומה עלינו להזהיר ולהתריע. אבל לאחר מעשה” אנחנו מלאי תקווה שהרושם של החוויות השליליות יחלוף. את האופטימיות הזו אסור לשמור בלב אלא צריך לשדר אותה לנער או לנערה. אסור שהנער יחשוב שבעקבות נסיעתו הבעייתית” הוא הפך לבן חורג במשפחתו (המשך בפינה הבאה).