ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


לא על פי כללים.

הרב אייל ורד

תחילת הפרשה מפגישה אותנו עם תופעה מיוחדת מאוד. למרות העובדה שאין רצונו של מקום שבלעם ילך עם שרי מואב, מאפשר לו הקדוש ברוך הוא את ההליכה הזו.
כביכול - הבחירה החופשית, כוחה גדול מהכל, אפילו ממי שקבע אותה לחוק - הקדוש ברוך הוא.
וכך באמת מופיע במדרש: 'אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לא תלך עמהם וכתיב קום לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' אלהיך מלמדיך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן:'

ובמילים פשוטות: אם יבחר אדם ללכת בדרך ליצנות - יתנו לו, ואפילו יתכן שיראה הצלחה במעשיו,
'ילך לו'. המדרש בעצם מורה לנו שגם אם נראה הצלחה בדרך שבחרנו ללכת בה - עדיין אין זה אומר שהדרך הזו רצויה בעיני הקדוש ברוך הוא. יכול להית שפשוט נתנו לנו ללכת בדרך שבחרנו לעצמנו - אך כל כולה של הדרך הזו - אינה רצויה כלל בעיניו של מקום. 'פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת, ועל זה נאמר (ישעיה מח יז) מדריכך בדרך תלך ודרשו חז"ל (מכות י ע"ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו' [צדקת הצדיק ס"ד].

הצלחה בדרך אינה מוכיחה שזו הדרך האמיתית.
למעשה יש אצל כולנו ציור ילדותי משהו, שאם נעשה מעשים טובים ילך לנו בקלות, ואם נעשה מעשים לא טובים נקבל רמזים שלא זו הדרך. אך המדרש שלפנינו מצייר מציאות הפוכה. אם אדם בוחר ללכת בדרך לא טובה - אף אחד לא ירמוז לו. יתנו לו ללכת בדרך הזו. ומן הצד השני, פעמים רבות כשמקבלים החלטה טובה, באות דווקא מניעות רבות, שתכליתן לבדוק - עד כמה רצינית ההחלטה שקיבלנו - והאם אנו אכן ראויים למדרגה הבאה שלקחנו על עצמנו.

אלא שעדיין קשה - האם באמת לא ניתן 'לסמוך' על המציאות שתרמוז לנו אם דרכנו ישרה או לא? האם הכל מסור לבחירה ואין שום רמז אלוקי שיבצבץ אלינו מבעד למסך החומר ויתן לנו כיוון?

התשובה לדבר נמצאת בגוף המדרש שפתחנו בו. 'בדרך שאדם רוצה לילך'. אם המוקד הוא הדרך שאני רוצה, אז עלולות להיות תוצאות בעיתיות - כי הרצון שלנו מורכב אמנם מדברים גבוהים, אך גם נמוכים, וקיים סיכוי שמי שמוביל את המהלך זה הוא דווקא הרצון הנמוך.

אך אם משנים מעט את המשוואה, וכבר בבסיס השאלה מכניסים את הניסוח 'ומה רצונך ממני השי"ת? מה עלי לעשות?' זוהי שאלה מבהירה. ברגע שהדרך מפסיקה להיות רק הדרך שלי, והופכת להיות גם דרך ה' שבה אני רוצה ללכת, אז יש בהחלט מקום להתבונן במציאות ולראות לאן היא רומזת לי.
פעמים רבות יש לנו התלבטויות רבות בחיים, לאו דווקא בין טוב לרע, אלא לעיתים בין טוב לטוב. לאן ללכת - לחתונה של חבר או לסעודת הודיה של קרוב משפחה. אם זו הדרך שלי, השיקולים יכולים להיות זרים, כמו איפה הכי פחות ישימו לב אם לא הגעתי. אם זו לא רק הדרך שלי אלא דרך ה' - השאלה שתישאל היא - היכן רוצה הקדוש ברוך הוא שאהיה. וכאן התשובה יכולה להיות מפתיעה וגם דורשת.
כאשר יש ספק אמיתי שנוגע יותר להנהגות, ולתוך הספק הזה האישי - מכניסים בקשה ותחינה אל ה' שאקבל ממנו רמז כלשהו מה רצונו ממני בעת הזאת, אך - אין זו כבר 'דרך שאדם רוצה לילך', אלא היא הופכת לדרך משותפת לאדם ולמי שבראו. ולכן 'רב בדק במברא' ופירש רש"י שם בדיק במברא - אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל:
כשרב התלבט האם לכת למקום פלוני, האם תהיה בהליכה זו ברכה או שמא עדיף שישאר במקומו - הוא שיתף שם שמים בהתלבטות שלו - ואז צפה במציאות וחיפש בה רמזים.

בלעם היה 'נעול'. הוא רצה ללכת. בדרך שלו. שום דבר לא יעצור אותו מדרכו. ולכן בדרך בה הלך - דרך של קללה וכישוף - בה הוליכו אותו עד סופו.
אך ישראל קדושים - משתפים בדרכם שם שמים. ולפני יציאה לדרך- מתפללים תפילת הדרך 'הימלך בקונך וצא' ומשתפים שם שמים בדרכם 'שתוליכנו ותצעידנו ותגיענו'. ואז זוכים למציאות העונה כנגדם ורומזת להם איזו דרך ילכו בה 'היינו, בכל רגע ורגע יודע כל נפש מישראל מקטון ועד גדול מה שהש"י חפץ עתה ויבינו ע"פ בינת לבבם שעתה רצון הש"י הוא כך, ולא על פי כללים'. [ מי השילוח- בלק].


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: