ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: במדבר
פרשה נוכחית: נשא
פרשה הבאה: בהעלותך
 


מה שקרה

הרב ליאור אנגלמן

בחודשים הראשונים אחרי מה שקרה כמעט לא אכלנו. הלחם הזכיר את הלחם משם, שלא לדבר על הבשר הצלוי ולביבות הסולת. די היה בריח העולה מן הבשר כדי להיזכר בימים ההם - הימים שבהם הייתי "הבן של". אבא, פנחס בן שמואל, היה הכהן הגדול האחרון ששימש בבית המקדש. אני הייתי "הבן של" האחרון. בעצם הייתי עשוי לשמש ככהן גדול בעצמי אלמלא מה שקרה. אצלנו בבית לא משתמשים במילים "חורבן" או "שריפה", אומרים "מה שקרה" וכולם מבינים, פוחדים לאשר את המציאות במילים, כאילו המציאות מתחשבת במלל שלנו, כאילו אם לא נאמר חורבן ולא נסתכל לשם, נוכל לדמיין שדבר לא קרה. אולי נוח לנו לומר "מה שקרה", כדי לטעת תחושה של גזירת גורל, של אין ברירה, כאילו לא אנחנו עצמנו הבאנו במו פינו את "מה שקרה".
כשאני חושב על זה שוב, יתכן שבכל מקרה לא הייתי הופך להיות כהן גדול, הרי גם אבא לא היה בנו של כהן גדול. גרנו בכפר חרתא, הרחק מהאווירה הירושלמית, יום אחד הגיעה משלחת ואִתה כסף, זהב ובגדי כהונה מפוארים. התחילו הסתודדויות נמרצות בין אמא ואבא, אנחנו הילדים קלטנו מפעם לפעם רסיסי "כהן גדול", "מינוי", "פרושים", "צדוקים" ו"סיקריקים" שנתזו מבין שפתותיהם. אחרי מסכת לחצים ועוד כמה משלחות עברנו לירושלים וחיינו השתנו. היה מורכב להיות "הבן של" באותם ימים. בין סמטאות העיר נורו חיצי לעג משוננים, אי אפשר היה שלא להיפגע מהם. "הנה הבן של הסתת", היו אומרים עלי, "המינוי המושחת", "המקורב לנשיא", אמרו על אבא. בעצם לא רק על אבא. כולם אמרו על כולם, זה היה מן ספורט לאומי כזה - כל מי שיכול לחדד את הלשון ולדקור בכל כוחו עשה זאת בלי חשבון. נפשות פגועות דיממו ברחובות והפיות ניקרו שוב ושוב. ושלא תבינו לא נכון, הכול היה לשם שמים. באמת לשם שמים. הפרושים דאגו מהצדוקים שמלעיגים על דברי חכמים, ובחרדתם לתורה שבעל פה רדפו בשבט לשון כל מי שהיה נדמה להם כצדוקי. לא היה צריך להיות צדוקי כדי להידקר, היה צריך לטעות טעות קלה, לומר מילה שאיננה במקומה וכבר כובע של צדוקי הונח לראשך, ומשהודבק אין להסירו. "המצטדקים" - כך כינו הפרושים את חבריהם החשודים בהליכה מסוכנת בגבול הדק שבין לבין. הצדוקים מצדם עלבו בפרושים על קיפאונם, על היהדות "המיושנת והמרופטת" שתמיט כליה על העם. עשירים לעגו לעניים שלא נותר להם אלא לקלל בחשאי. המתונים עלבו בקנאים - "בריונים" הם קראו להם, "עמי-ארצות". ולא סלחו להם על שריפת אוצרות המזון שהמיטה רעב על כולם. הקנאים מצדם המטירו לעג לכל עבר, במיוחד על רבן יוחנן בן זכאי. "בן חייב" הם קראו לו אחרי שיצא מירושלים בארון מתים מאולתר, "בגד בנו, הפחדן". משפחות נלחמו במשפחות, חלקן התפלגו בינן לבין עצמן. היו אלה קרבות בלי ידיים, מלחמה מכובסת ונקייה, בלי חרב ורומח, רק פה, לשון ושפתיים. כולם בעד עם ישראל, כולם בשם ה', כולם רק לשם שמים, כולם יודעים מה רוצים בשמים, עד שנפלו על כולם השמים.
הייתי בטוח שלעולם לא אחזור לאכול לתאבון, שלנצח אכניס מזון לפי כחולה שנוטל תרופה בעל כורחו. אחרי מה שקרה, מי בכלל מסוגל לפתוח את פיו?! אבל עברו השנים, ולאט לאט חוזר הטעם אל האוכל. בשבוע שעבר התכנסה המשפחה, או ליתר דיוק מי שנשאר ממנה, ואפילו אכלנו בשר ביום חול. לראשונה. הריח העלה את כל הגעגוע, והגעגוע פיזר מרירות בפה, אבל בכל זאת אכלנו, והמרירות הומתקה במקצת. איש לא הודה שהיה לו טעים, הודאה שכזאת היא כמו הודאה בכך שאפשר לחיות בלי... והרי אי אפשר, פשוט בלתי אפשרי לחיות בלי.
בשבת הראשונה אחרי מה שקרה הלכנו בבגדי חול. זה לא היה ניסיון לצעוק את האבל, פשוט לא היה אפשרי אחרת. בגדי השבת הרי מיועדים למקדש. בשבת השנייה לבשנו בגדי שבת אבל אמא לא הקפידה שיהיו נקיים ונעדרי קמטים כמו תמיד. אחרי שראינו אותם עורמים ערימה ענקית של בגדי כהונה ומציתים בה אש, איבדו גם הבגדים הפרטיים את החן שלהם. בגד אחד שהיה אצלנו בבית - אמא הצליחה להסתיר. היא חפרה בור עמוק בחצר הבית. עטפה אותו, סימנה את המקום באבנים. היא קראה לי. הפצירה בי שלא אשכח את המקום המדויק. "זה אולי ישמש אותך ביום מן הימים". היא אמנם הבליעה את ה"אולי" אבל שמעתי היטב את הספק שהשתלט על תקוותה. אני זוכר את אמא לוקחת ביום שישי את הבגד שתפרה לה לקראת ראש השנה (חודשיים לפני! כך תמיד היה אצל אמא, הכול מוכן מראש. בעיר כבר מתהלכים הרומאים, והיא, אופטימית שכמותה עסוקה בשמלה לחגים) ומשליכה אותו לאשפה. "אין טעם", אמרה. לא ידעתי אם היא מתכוונת לכך שאבד טעמה של השבת או שאין טעם להתלבש יפה, שהרי מאז מה שקרה אבא נעלם ואין לה בפני מי להתנאות. יהיה איך שיהיה, השמלה הושלכה, אבא לא חזר, ובכל זאת, כך נדמה לי, הגיעה אתמול תופרת לביקור בביתנו וערכה מדידות. לרגע נדמה לי שתפסתי חיוך של אמת בפניה של אמא. האוכל שב בהדרגה הביתה, כך גם הבגדים ואפילו, לא להאמין, התפילות - זה חדש בשבילנו, להניע את השפתיים, לעמוד כשפנינו מכוונות לשם, למקום שהיה כל עולמנו, ולדעת שאין מי שיעשה את העבודה בשבילך. בהתחלה לא הצלחתי, הרגשתי שאם הוא הניח ללהבות לקחת את בית התפילה שלו, אין טעם להתעקש, אבל לאחרונה נקשרים חוטים סמויים בין השפתיים ללב.
רק דבר אחד לא יחזור הביתה, נשבענו ערב אחד זה לזה, כשישבנו אמא והילדים, (משונה שאני קורא לנו כך, "הילדים", הרי מרביתנו כבר נשואים. גם אני.) לעולם, כך נשבענו, לעולם לא נניח ללעג להיכנס הביתה, לעולם לא ידברו כאן על אנשים אחרים. אפילו לשם שמים. לעולם. נשבענו והלכנו אל הבור שבו החביאה אמא את בגדי הכהונה, להתבונן בבגדי הכהן הגדול, אולי בפעם האחרונה.


תגיות: בין המיצרים



מאמרים נוספים מעלון פרשיות מטות מסעי התשע"ה:
וישראל עושה חיל - הרב דב ביגון
אין להתייאש מן הצניעות - הרב שלמה אבינר
אהבת חינם ושנאת חינם (ב) - הרב אלישע אבינר
מגילת איכה - הרב יואב אוריאל
העם והארץ - הרב דוד לנדאו
משולשים בנישואין (ב') - אסתר אברהמי

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: