גלות וגאולה

בדברי קודש של איש אלוהים הגאון מוילנא זכרונו לברכה” יש דברים ברורים” דברים חריפים באופן מיוחד” דברים נוראים בקודש על פי חזון יחזקאל: בגלות אין לנו מצב של חיים אלא מצב של מתים” כמו חללים שוכני קבר. הגאון מבאר שכל הגלות היא בית קברות. בגלות אנו נמצאים בבית קברות במובן של הגוף הלאומי הציבורי הכללי. הרימה והתולעה אוכלות אותנו” אלה הגויים שסובבים אותנו ומכלים אותנו” הן פיסית והן תרבותית רוחנית. כמובן” קל יותר לאכול את הבשר מאשר את העצמות הקשות” שהם תלמידי החכמים. אך כשהגלות נמשכת הרבה זמן” יש פגיעה גם בעצמות. סכנת קיום מרחפת” אך יש גבול עד כמה יאכלו בנו. “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”” עד אשר ד’ יערה רוחו ממרום. “ונתתי בכם רוח וחייתם” . כל זה אמור לגבי כלל ישראל.
עכשיו אנו קמים לתחיה” בקיבוץ גלויות ובבנין הארץ. הציונות היא התחיה. עכשיו אנו יוצאים מן הגלות. במשך מאות ואלפי שנים היינו כמו בבית קברות. לאור זריקות הבריאות של תורה בהיותנו בבית הקברות” אנו קמים לתחיה. הגיע זמן התחיה” חזון יחזקאל של תחיית העצמות היבשות. חוזרים החיים לכל בית ישראל. מופיע ענין אלוהי רוחני פנימי חיוני” מופיע תהליך של חזרת נשמתיוּת. בתהליך זה יש קשיים. יש מצב של התרגלות לטומאת ארץ העמים” של התערבות בכבלי הברזל של הגלותיות” של תסבוכת ההתבוללות וההשתקעות בטוּמאת הגלות. איך משתחררים מכל זה? זה לגמרי לא פשוט! רק “ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחֵמה שפוכה אמלוך עליכם” . כביכול” רבונו של עולם מוכרח לבוא ולקחת אותנו בציצית ראשינו” לחתוך ולנתח את הגוף הלאומי של “כל עמך בית ישראל”. מתוך הניתוח האכזרי הזה מתבררים הדברים” “ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ד'”. הסיבוך הנורא הזה של דבקות בטומאת הגלות היה קיים בדורות הקודמים” וגם בדורותינו” כידוע. דבקות זו היא סכנה רבה כפי שנמצא בקללות בסוף ספר ויקרא: “ואכלה אתכם ארץ אויביכם” . הגלות אוכלת אותנו ממש. לכן כשמגיעה עת קץ” ויש הכרח וגזירה אלוהית להתנחם ולהתעורר – “התנערי מעפר קומי” – זה לגמרי לא פשוט. אחרי תקופה ארוכה של גלות” הגענו למצב שיוצאים ומתנערים” מקבלים דחיפה אלוהית להינתח ולהנתק מן הגלות” וכמובן יש קשיים נוראים ואיומים. ועם כל הסיבוכים האלה “בשוב ד’ את שיבת ציון – היינו כחולמים” .