אזהרה לגסי הרוח

ר’ משה מקוצי” מחבר ספר המצוות הגדול – הסמ”ג – מספר כיצד הגיע לכתוב על איסור הגאווה בספרו (לאווין” מצוה סד):
“תוכחת הענוה דרשתי לרבים. אבל למנות זה בלאו לא היה דעתי. גם רבינו משה (הרמב”ם) לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאווין” וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאווין אקרא בחלום במראית הלילה: הנה שכחת את העיקר” ‘הישמר לך פן תשכח את ה’ ‘. והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם והואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין. אחרי כן עיינתי בספר פרק קמא דסוטה (ה” א) וגרסינן שם בהדיא: ‘אזהרה לגסי הרוח מנין? רב נחמן ברבי יצחק אמר מהכא: ורם לבבך ושכחת את ה'” וכתיב: הישמר לך פן תשכח את ה’…”.
יחיד ומיוחד הוא בעל הסמ”ג במניין המצוות” כאשר הוא מונה איסור מן התורה להתגאות. ולדעתו” מצוַת “הישמר לך פן תשכח את ה’ א-להיך” איננה הנחיה מוסרית בעלמא אלא מצוות לא תעשה: שלא להתגאות.
אסמכתא זו לאיסור הגאווה דורשת בירור. מה בין הענווה” העומדת במישור שבין האדם לעצמו ולחבריו” לבין שכחת ה’? ניתן היה להבין אילו היה מדובר בחוסר כבוד כלפי הקב”ה” אולם מה לזה ולשכחה? לשם כך עלינו לעיין בפרשה.
אזהרת התורה קשורה להצלחתו של האדם. “פן תאכל ושבעת” ובתים טובים תבנה וישבת… וכל אשר לך ירבה”. והתוצאה – “ורם לבבך ושכחת את ה’ א-להיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים; המוליכך במדבר הגדול והנורא… המוציא לך מים מצור החלמיש; המאכילך מן במדבר…”. האדם המצליח נוטה לייחס את הצלחתו לעצמו – לכוחותיו” לכשרונותיו” לחריצותו” לעמלו” ואף למזלו הטוב. בה בעת שוכח הוא מיהו זה שנתן לו את אותם כוחות וכשרונות” ואף את תכונת החריצות לעמול ולהשיג בכוחו. נחיצותו של מי שנותן את הכוח מתבררת בשעה שבה אין כוח. בארץ מצרים” בבית העבדים; במדבר הגדול והנורא” שם שוכנים נחש” שרף ועקרב; במקום צימאון אשר אין מים. מתנת ה’ המתגלה בעת המחסור מלמדת על מתנת ה’ הניתנת בנסתר בעתות השפע. המצליחן” השוכח את ה'” מייחס את הצלחתו לעצמו” תוך שהוא אומר לעצמו: “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”.
כל זה הוא הרובד השטחי. האדם המייחס את הצלחתו לעצמו שוכח את השגחת ה'” אבל עדיין אין בכך שכחה של ה’ עצמו. אולם מתחת לשאלה המעשית” מי אחראי להצלחתו של אדם” מסתתרת השאלה העמוקה יותר: ממה נובע ערכו של האדם? ממה שואב האדם את תחושת הערך שלו? האדם המסונוור מהצלחתו” מרגיש את עצמו בעל ערך” מרגיש שהוא “שווה יותר מאחרים” – בזכות הצלחתו. הצלחתו היא המעידה על ערכו” והיא היוצרת את תחושת הערך העצמי. וכאן הטעות הגדולה. וכי מי שאינו מצליח בחיים הוא חסר ערך? וכי מותר למאן דהו לרצוח אותו בטענה שהרג אדם חסר ערך? מנין נובע ערכו האמיתי של האדם? רק מדבר אחד: מהיותו נברא בצלם א-להים. ערך זה קיים אצל כולם בשווה. ערך זה איננו מותנה בשום דבר. ערך זה קיים בכל זמן ובכל נסיבות החיים. אדם השואב את תחושת הערך שלו מעצמו” חייב לנכס לעצמו את הצלחותיו” שכן רק אז ירגיש שיש ערך לחייו. אולם האדם השואב את תחושת הערך שלו מן הקב”ה שבראו בצלמו” מן הנשמה הא-להית שבו” שהיא “חלק א-לוה ממעל” – אין לו צורך לייחס לעצמו את הצלחותיו. מודעות זו יוצרת בהכרח את היכולת להכיר במקורה האמיתי של ההצלחה. “וזכרת את ה’ א-להיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל”.
לאור זאת יובן גם הסדר הפנימי של הפסוק. הגאווה מתחילה בעצם היומרה לקבוע בעצמך את ערכך” ולשאוב את תחושת הערך שלך מעצמך. “ורם לבבך”. כתוצאה מכך” אין לך ברירה אלא לייחס לעצמך את הצלחותיך ולשאוב מהן את תחושת הערך המדומה” ובכך לשכוח – לא רק את השגחת ה’ כמקור ההצלחה שלך” אלא את עצם קיומו של הקב”ה כמקור הקיום והערך העצמי שלך. וכך כותב הרב קוק זצ”ל (שמונה קבצים ב” קס):
הידיעה בעומק האמונה… היא המביאה את הענווה לעולם. האדם מתבטל מפני השלמות העליונה שאין לה קץ. אמנם כדי שייוולד איזה יחש בלב לחוש את הביטול הזה… צריכים לחינוך של מוסר וטהרה” לזיכוך המידות… אז הענווה מתחילה להופיע” ועמה יחד גאוות קודש מתנוססת” הגאווה הטהורה” המתפארת בהניצוץ הא-להי שבתוכיותו” שאין קץ לערכו. הריחוק מהאור הא-להי הוא מביא לגאווה מגונה. האדם מגיס את רוחו בהסתכלותו על כל יתרון שמרגיש בקרבו” אינו מתבטל מפני כל הוד נורא” שאיננו מרגישו” ורחוק הוא מכליותיו… ומתוך שגדולה של שלמות אין-סופית אינה מוחשת בנשמה… האהבה העצמית” המתחברת לרוח הגסה” הולכת היא ועושה את דרכה. ולעומתה מין ביטול עצמי” המביא תוצאות מחפירות” הולך ונכנס בלב: הרי הכול בטל! הכול אין לו ערך! ואיזה ערך יש להעצמיות הפרטית” על כל הכשרונות והמעלות?
על פי עיקרון זה מוסבר גם סיומה של הפרשה: “למען הקים את בריתו”. מילים אלו באות אל מול ניסיונו של האדם לשאוב את תחושת הערך מהצלחתו הרוחנית והמוסרית” שגם היא מהווה גאווה ושכחת ה’ כמו ההסתמכות על ההצלחה הכלכלית. לשם כך באה ההכרה בכך שברכת ה’ לא באה אליך בזכות עצמך אלא מכוחה של ברית האבות (רש”ר הירש).
וזכרת את ה’ א-להיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל” למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה.