ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שמות
פרשה נוכחית: וארא
פרשה הבאה: בא
 


"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה"

הרב שמעון ביטון

"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה"
הרב שמעון ביטון*
(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:
(דברים יב).
מהו הדבר שמבקש משה מבני ישראל לא לעשות בכניסתם לארץ, דבר שאותו הם היו רשאים לעשות בכל שנות המדבר?
בשאלה זו חלקו רבותינו, מפרשי התורה. רש"י מסביר כי בעוד שבמשכן שבמדבר מותר היה להקריב גם קרבנות חובה וגם קרבנות נדבה, הרי שבכל שנות קיום הבמות - עת יכנסו בני ישראל לארץ ישראל, כל ארבע עשרה שנות כיבוש ונחלה - יהיה מותר להקריב בבמות רק קרבנות נדבה. לעומת רש"י רואה הראב"ע את הכתוב בפסוק ח' כפסוק תוכחה המאשים את בני ישראל בכך שבמהלך שנות הנדודים במדבר הם אינם מדקדקים בדיני הבאת הקרבנות, ולא ראוי שכך ינהגו בא"י. הרמב"ן מתנגד לפירושו של הראב"ע ואומר כי לא יתכן שמשה רבינו יכלול את עצמו ואת שאר הצדיקים בתוכחה כזאת, ומכאן יוצא הרמב"ן לכיוון פרשני מרתק ביותר בעיני.
"אבל פירוש הכתוב, כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא יז ג -ו), אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני, והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם... והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם"
על פי הרמב"ן פסוק זה מלמד כי בכל שנות המדבר כלל לא היתה קיימת חובה של קרבנות, אפילו לא ברגלים, ורק עם הכניסה לא"י מתחדשת חובה זו. דברי הרמב"ן לוקחים אותנו אל סוגיה טעונה ביותר במהלך כל הדורות, סוגיית הקביעות והקבע בעבודת ה', אל מול הספונטניות והרצון החפשי הבא לידי ביטוי בכתוב - "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו", שכאמור לפי הרמב"ן איננו שלילי.
בעוד שבשנות המדבר יכול היה יהודי להחליט אם חפץ הוא להביא קרבן אם לאו, הרי שעם הכניסה לא"י מצווה התורה על חובת הפולחן ועל ריכוז הפולחן בירושלים ובבית המקדש. דבר דומה קרה לנו במהלך הדורות עם התפילה, בעוד שפעם יהודי היה יכול להתפלל אימת שרצה וכפי שרצה, הרי שכעת יש חובת שלוש תפילות ודוקא בנוסח מסויים(אם כי אין בכך שלילה של תפילת היחיד).
מדוע דוקא עם הכניסה לא"י נדרשים אנו לעבודה "קבועה" ולקביעות בעבודת ה'?
דומה כי לצד הברכה העצומה שיש בכניסת בני ישראל לארץ הקודש, ארץ נחלת אבותינו, ארץ בה מתגלה השפע הנבואי ובה נותנת הארץ פריה ברוב טובה וברכה, הרי שסכנה גדולה אורבת ליחיד ולציבור. הצורך בניהול חיי קבע של עם על ארצו, מוסדות שלטון, צבא וכל המשתמע מכך, יכול גם יכול להביא לכך שהמשפט השגור "אין זמן"! יוביל לכך שרק יחידי סגולה יצליחו להמשיך את עבודת ה' הספונטנית, עבודה הבאה מהכרה עמוקה בגדלות הבורא וברוב חסדיו. לאור האמור לעיל כיוונה התורה לכך שבעת שנאחזים אנו באחיזת קבע בארצנו הקדושה, נאחז גם בעבודת ה' בקביעות, ומתוך כך יוכל כל יהודי, גם זה הטרוד ביותר והעמוס ביותר, להיות חלק מעם מקדשי שמך.
*רב קהילת ביה"כ רמב"ם וראש ביהמ"ד דרכי אליהו בבית שאן



תגיות: פרשת ראה



מאמרים נוספים מעלון פרשת ראה התשע"ה:
לשוב מאהבה - הרב דב ביגון
להחמיר בשנת השמיטה - הרב שלמה אבינר
גם בני הנוער ניכרים ב"כעסם" - הרב אלישע אבינר
הנחלת הרב קוק לדור החדש - הרב חגי לונדין

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: