ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: משפטים, שקלים
פרשה נוכחית: תרומה
פרשה הבאה: תצוה, זכור
 


"הגשמה חלוצית"

יפה

הצריף החום הזה שעמד בפאתי העיר של אז, עורר בי תמיד געגועים. שם ספגתי את חוויות ילדותי, שם היו חברי, ושם גיבשתי את אמונותי.
סניף התנועה לבש חג. הכיתוב הענק שעל הקיר "זו הדרך אחרת איננה, בה ללכת ללכת עד תום", שהיה מקבל את פני הבאים לסניף תנועת הנוער החלוצית, היה מקושט בפרחים. כמה הכנות עשינו לכבוד היום הזה שבו ראשי התנועה אמורים לבוא אלינו לביקור. שמנו עלינו את החולצות הכחולות ושירכנו דרכנו מן השכונה המערבית בירושלים אל עבר מגרש הרוסים, כמו שהיינו עושים בכל שבת. משתדלים שלא לאחר למפקד.
הפעולות בתנועה היו מרכז חיינו. האידיאל החלוצי זרם כדם בעורקינו, עוד בטרם עמדנו ממש על דעתנו. "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזה רעב..." היינו מסיימים כל אירוע לצלילי ה'אינטרנציונל'. לא ירדנו לעומק המשמעות אבל כל האווירה הזו הילכה עלינו קסמים. וחוויה חזקה, חזקה עליה שתלווה אותך כל החיים.
שיאן של החוויות האלו היה יום השואה - שבו לבשנו עצב נורא והרגשנו את עצמנו חלק ממשי מהעם היהודי שנספה בנסיבות נוראיות. ו"לא!" אמרנו אז - "איננו שייכים עוד לדור ההוא, אנחנו דור של גיבורים!"
וכמובן יום העצמאות - ההמשך ההפוך ליום השואה, שבו לבשנו חג בבגדינו ובליבנו והיינו פורצים בסערת ריקודים אל רחובות העיר. כמה היינו מחכים ליום המיוחד הזה בשנה...
הקומונר הגיע אלינו בדרך כלל מאחד הקיבוצים וסימל עבור רבים את פסגת השאיפות. אודה, הצניעות, המידות המצוינות, ההקשבה והנתינה, היו מסימני ההיכר של המדריכים ובראשם הקומונרים. וכשאתה רואה זאת, ואין דבר שצורם לך, אתה מאמץ את הכל, כדרך חיים, ובכלל זה את הכפירה הדווקאית באלהים, כחלק מן התפיסה הקומוניסטית. החילוניים דאז נקראו 'חופשיים', מה שהוסיף נקודות, כמובן, לדרך הזאת הלא-אמונית.

"עמוד דום, עמוד נוח, הקשב...". הנוכחות היתה הפעם מלאה. "אנחנו לא נצא הפעם לפעולה בשטח, אלא חשוב לי שנשב יחד ונדבר על האידיאל הגדול שלנו, שלשמו גם קמה התנועה, ומכוחו אנחנו היום כאן" אמר המדריך בעת המפקד.
אידיאל, זו מילה שלא ממש הבנו, הרגשנו שזו מילה נשגבה, נשגבה מבינתנו, אולם יחד עם זאת הרגשנו שהיא עצם חיינו, החל ממשחקי חברה פשוטים ביותר, ועד המסעות המפרכים על רגבי ארץ ישראל שהיתה עבורנו קודש קודשים - אידיאל!
היינו מביטים ברחמים ובהתנשאות-מה על חברינו שאינם משתייכים אל התנועה, שביכרו חיים ריקניים, לטעמנו, של תענוגות חומריים, של ריקודים "סלוניים", של הערצת זמרים ושחקנים מפורסמים - ועוד שטויות כאלו שמילאו את ראשם. ולנו - האידיאל! לנו חיים ערכיים. לנו חיים נאמנים לעצמנו, חיים אמתיים. חיים שממלאים אותנו בהתרגשות אמתית, לא מזויפת, מכל עשייתנו.
"הרעיון הגדול שהביא אותנו ארצה", המשיך המדריך, "הוא ההתיישבות קודם כל. מובן שגם אנחנו חותרים לחברה שיוויונית, בלא פערים בין עשירים לעניים, והיכן שצריך אנו מתייצבים ראשונים לעזור לזולת, אבל ראש לכל זו ההגשמה החלוצית, אנו הראשונים להגשים ולהקים האחזויות בכל רחבי הארץ, זהו החזון שלנו. אין לנו מקום אחר רק ארץ ישראל..."
המדריך מדבר, ואנחנו כולנו מניעים ראשנו בהתלהבות לאות שהבנו וקיבלנו על עצמנו כל מילה בדבריו - ובעיקר את רעיון ה"הגשמה החלוצית". צמד מילים שמשייך אותך, למדריכים, לקומונרים, לראשי התנועה, ולכל האווירה. מילים, שכילדים וכנערים, ראינו בהן את כל הגשמת חלומנו.
כך המשיך ודיבר המדריך, עד שנפתחה הדלת עם ההכרזה שהאורחים החשובים כבר כאן.
הם ביקשו לדבר עם כל אחד בנפרד. ואני, עמדתי בהתרגשות גוברת והולכת ובדפיקות לב מואצות לקראת רגע כניסתי אל החדר שבו ישבו שניים מראשי התנועה, ממש כאילו נכנסים לקודש קודשים...
ו באיזה להט אמונה השבתי להם, כמו כל חבריי: "ברור, מטרה ראשונה בחיינו זו -
ה ג ש מ ה ח ל ו צ י ת..."
וידעתי אז אל נכון כי כל חיי תלווה אותי האמונה הזאת שנחלתי מערכי התנועה. ואהיה דבוקה לפשטות לתום ולטוהר, שנחרתו כל כך חזק בכל נימי נפשי.
* * *
היום אני מביטה לאחור ושואלת את עצמי - מי הוא הממשיך האמיתי של דרך התנועה?
האם חבריי, חניכי התנועה לשעבר, שיצאו להקים היאחזויות ולהתיישב בקיבוצים - והם ברובם נמנים היום על חברי השמאל השוללים בכל מכל כל את ההתנחלויות, ומבקשים בשם המוסר שיוויון ערכי לכל התושבים, 'שיוויון' שמפקיע מאיתנו את המדינה היהודית?!
או אני ושכמותי - שנושאת בתוכי ומנסה להגשים בדיוק את אותם ערכים שנחלתי אז שם?
בהבדל אחד מאז -
אני בשם ה'...
בשם האמת המוחלטת שאינה מתחלפת...

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: