שאלה
קראתי את מאמרך” בעניין חשיבות השיחה בשנה הראשונה לנישואין. לא ברורים לי שני עניינים: האחד” מה הכוונה במשפט שמציין את החשיבות של “ריבוי שיחה וריצוי”? ניתן להבין” שאני צריך לרצות אותה. לעומת זאת” במאמרים שכתבת” הדגשת את הבעיה הקיימת בכך כשאחד מרצה” כי אז הוא מוותר על עצמו” הופך לקרבן ונוצרת התחשבנות” שסופה מריבות.
העניין השני” מהעיון בחובת האיש לשמח את אשתו” עולה לי תהייה: האם רק האיש צריך לדבר ולעשות טוב לאשתו? היכן ההדדיות (שגם על כך כתבת פעמים רבות)?
תשובה
אני שמחה שאתה מברר כדי להבין במדויק” מפני שזה חלק בסיסי בתקשורת נכונה.
בעניין ה”ריצוי”” העתקתי את לשון החזון איש” שבסגנון דיבורו כפי שאני מבינה” מתכוון במילה ריצוי” לאפשר לאשה להרגיש רצויה ונאהבת. השיחה שראוי שהאיש ירבה עם האשה” תהיה שיחה כזאת” שברור לה שהיא חשובה ורצויה בעיניו.
זו שיחה שיש בה:
” מחמאות על מה שהיא עושה / על מי שהיא באישיות / על המראה הנאה שלה בעיניו.
” אכפתיות על תחושותיה ורצונותיה” גם אם אינן ריאליות.
” מבט בעיניים” פנים מול פנים” שהם ראי הנשמה.
” התעניינות גם בפרטים” שנראים לך פעוטי ערך.
בנוסף” חשוב לשים לב שהחזון איש כותב להרבות שיחה. שמובנה בעיני:
מחד” שיחות רבות ומאידך” שבכל שיחה יהיו הרבה דיבורים. בד”כ” גברים לא אוהבים/לא יודעים/לא מתורגלים לדבר ובודאי שלא הרבה. אך למרות זאת” האיש מצווה ללמוד לדבר דיבורים של קשר זוגי אוהב.
מה אתה מרגיש עכשיו? הפלתי עליך “תיק” שלא ציפית לו?… אם אלה תחושותיך” אז בודאי זה עוד מוסיף לשאלתך השנייה: היכן ההדדיות?
נראה לי שמצוות עשה זו: “נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח”” פונה אל האיש” משתי סיבות:
הראשונה” כי במהותה של האשה היא מדברת והרבה. (אמנם יש גם מצבים שהאיש מדבר יותר. אך כישרון הדיבור מצוי יותר אצל האשה.) לכן אין צורך לצוות אותה.
השנייה” שהיא הסיבה הפנימית יותר” כי בטבע האשה “להתענג על חינה בעיניו ואליו עיניה נשואות”. במציאות היום שהטבעים המגדריים השתנו” בעקבות תפקודים כמעט שווים בין גברים ונשים” המשפט: “אליו עיניה נשואות”” נשמע שלילי” שכביכול האשה תלותית. זה נשמע כחולשה. אך לא כן. בטבעה הפנימי של האישה” היא מעוניינת להיות תלויה נפשית בקשר הרגשי הרומנטי. גם מנהלת חברת ענק” כשמגיעה הביתה” זקוקה ומעוניינת בהתייחסות רגשית של בעלה כלפיה.
ומה שמוסיף הרב קנייבסקי זצ”ל בדבריו” שהדברים ידועים ש”עיקר תקוות האשה בעולמה היא” שיהא לה בעל האוהב אותה” וכשהיא רואה שזה אינו” כמעט שקרוב לפיקוח נפש” מרוב צער ויגון” על היותה גלמודה כאלמנות חיות”. זה מוכיח עד כמה יחס האיש כלפיה הוא ממש בנפשה.
המלה הדדיות” איננה שיוויון. בהדדיות” יש הד של כל אחד כלפי השני. זו מערכת של של יחסי גומלין בין שניים שונים” שמפיקים תועלת מהקשר שנוצר ביניהם. הצורך הנפשי של הגבר משלים את הצורך הנשי. האיש – ברצון וביכולת ההענקה והנתינה שלו והאשה – ברצון ובכמיהה לקבל ממנו. הדדיות זו” יוצרת השלמה ותחושת שלמות.
אני מאחלת לכם שבזכות לימוד אומנות הדיבור” באופן אינטנסיבי בשנת הנישואין הראשונה” תזכו לתקשורת בונה ומהנה.
