ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: בלק
פרשה נוכחית: פנחס
פרשה הבאה: מטות, מסעי
 


וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ

הרב זיו רוה

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". מדוע אחר בכי זה, פונה משה אל ה' בלשון נקבה, שנאמר, "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי."
עונה על כך רש"י, ש"תשש כחו של משה כנקבה, כשהראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם". דברי רש"י אלו, אינם מובנים כלל, אם תשש כחו של משה כנקבה, מה הטעם לומר לשון "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי", כלפי ה' ית'?
למדים אנו מרש"י, עיקרון רוחני עמוק וגדול מאד. אדם קולט את אופי ההתגלות האלוהית, את הארת ה', השגחתו, ויחסו לעולם, לפי מצבו של האדם עצמו. "ההכרה האלהית, מוזרחת היא באדם ע"פ תכונת עצמות החיים שלו" (הרב קוק שמונה קבצים ג מב). זה סוד הפסוק, "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט כו), כשבשרי בהקשר כאן, היינו עצמי, הנהגתי, מידותי ומצבי, על פיהם תיקבע הכרתי הפנימית האמונית, ולא על פי השכלה תורנית בלבד.
ההשגה הסובייקטיבית בדרכי ההתגלות האלוהית, יכולה להשתנות מאדם לאדם, ואף להתפתח או להיחלש באדם עצמו מעת לעת, בג' אופנים: א. כתוצאה מנטייה הנטועה בנפש מראש, שמקורה באופי האלוהי השונה של בני האדם, התלוי בשורש נשמתם ב. עילוי או ירידה מוסרית ג. מצב זמני מיוחד, כגון במקרה שבפרשה.
מן הגמרא (ברכות מח א), ניתן להביא דוגמא להשגות התלויות באופי. את ההבדל בגווני דעת ה', שיתגלה לאחר שנים, בין רבא לאביי, זיהה כבר רבה רבם, בעודם ילדים קטנים. המשל בגמרא הוא לדלעת זעירה ביותר, שזה עתה חנטה, אך כבר ניכר מה יהיה טיבה כירק ענק. מבאר הרב קוק בעין אי"ה שם, שרבא "היתה נטייתו אל שקידת התורה ודרישת כל אמת בפרטיהם המוגבלים, ובזה יבוא להכרת קונו יתברך", מעין האופי של חכמי ההלכה, ואילו אביי "שאף אל הרחבת הידיעה בהכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלה מכל גבול", מעין אופים של חכמי האגדה והסוד, או של מעמיק המבקש שורשי כל נלמד. המחלוקות הרבות ביניהם בסוגיות הגמרא, מתחילות מן ההבדלים באופי. כך לעיתים, ההבדלים בין זרמים שונים ביהדות, כגון החסידים והמתנגדים וכד', אינם מתחילים ממחלוקת לימודית, אלא הרבה לפניה, מן האופי האלוהי השונה של גדולי וראשי כל זרם, שגרם לדגשים חינוכיים שונים בעבודת ה', להשגות בעלות צבע, רוחב ועומק מסוים, וממילא להתייחסות שונה. 'דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו'.
הגורם השני לשינוי אופי ומדרגת ההשגה הוא עילוי או ירידה מוסרית. הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ז), מתאר שכל פגם קל במידות היה יוצר מסך המאפיל על בהירות השגת הנבואה, שנא' "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיה נט). כך הוא גם לגבי מי שאינו נביא, לדוגמא: לאדם המנהיג עצמו במידת החסד, מיטיב לבריות ואוהבם, יפּתחו שערי השגה בהתאם להנהגתו זו, ויזכה לחזות במידת חסדו ית' המיטיב לכל ברואיו, אוהבם ומנחמם. לעומתו, אדם המונע חסד מן הבריות, מתנהג באנוכיות, גסות, קפדנות ואכזריות, דבר פשוט הוא ששערי השגתו במידת חסדו ית' יהיו מצומצמים ואפילו נעולים, ולכן יחיה בתחושה שהעולם מתנהל בצורה אדנותית, אכזרית עיוורת ונוקשה, ואין מנחם. למבט עגמומי זה גרם הוא עצמו, "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ". "מכירים אנו לפי זה כל ירידה מוסרית לגדופה תדירית (=גידוף כלפי ה' ותלונות על החיים), וכל עליה וטהרה לתהילה מתמדת. 'תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים' (שמונה קבצים שם)".
משה רבנו, אדון כל הנביאים, "לֹּא נִשְׁאֲרָה לוֹ מְחִיצָה שֶׁלֹּא הֵסִיר אוֹתָהּ, וְכִי נִשְׁלְמוּ בוֹ מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת כֻּלָּן וְהַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת כֻּלָּן" (רמב"ם שם), והגיע למדרגת הנבואה של "האספקלריא המאירה". עקב ענוותנותו היתרה, וזכות נפשו המוטבעת מלידה, זכה שתינתן התורה על ידו, ואין ראוי ממנו, שלא היה בהשגתו שום גוון אישי וביטל עצמו אל ה' ית', ונעשה כצינור הנקי מפניות אישיות.
בפרשתנו, "תשש כוחו של משה כנקבה", לא מפחיתות מוסרית ח"ו, אלא מדאגה עמוקה בדבר הפורענות הצפויה עקב תלונות ישראל, "וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה וגו'". כאם החסה על בניה, מגודל אהבתו העצומה לעמו, גרמה התרגשות זו לחלישות ארעית, "תשש כוחו כנקבה", וגם תפיסתו את ה' הושפעה, ואמר, "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי".



תגיות: פרשת בהעלותך



מאמרים נוספים מעלון פרשת בהעלותך התשע"ו:
מעשה נחש - הרב דב ביגון
סמרטפון - יצר חדש - הרב שלמה אבינר
חינוך ילדים לתפילה (ג) - הרב אלישע אבינר
חלקי הזריזות - הרב דוד לנדאו
הר גדול שיהפוך למישור - הרב יואב אוריאל
גבולות בנישואין - אסתר אברהמי
במקרה אני רווק(ה)... - ד"ר מיכאל אבולעפיה

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: