משל הרועה והצאן

לא לחינם בחר משה רבנו להשתמש במשל ‘הרועה והצאן'” בשעה שביקש מה’ מנהיג תחתיו” “וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה’ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה “. במשל קצרצר זה” מקופלים קווים רבים לצורת המנהיגות האידאלית באומה הישראלית.
כידוע” ‘צֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה'” צועדים אחרי תיש ההולך בראש העדר. אולם” אין הוא קרוי מנהיג כי רמת שכלו כשל העדר והוא כמותם. על כן” יש צורך ברועה שמעלתו גבוהה הרבה מעל לצאן וממונה מטעמו של ‘בעל העדר'” לדאוג לכל צרכיו. מבטו של העדר אל הארץ” אל העשב. הוא טרוד בקשיי פרנסתו” בחייו הפרטיים” בהנקת גדייו וטלאיו הרכים. הוא אינו מודע כלל לסכנות הקרבות” ואין ביכולתו להגן על עצמו. לעומתו ניצב הרועה במלוא קומתו הזקופה” ומבטו אל האופק. בנאות דשא הוא מרביץ את עדרו” על מי מנוחות מנהלו” וכן שומרו מפני חיות רעות ומיני סכנות. בשעה שבעל העדר מפקיד את עדרו ביד הרועה” הריהו נותן הוא בו אמון שיעשה את מלאכתו נאמנה בשמירת צאנו ובמילוי מחסורו. רועה ראוי” מאחד את העדר לדרך משותפת. יש לו מטרה שאליה הוא רוצה להוביל” וצאנו צועד אחריו באמון מלא.
משל זה מתרחב כתוכחה למנהיגי ישראל בספר יחזקאל : “הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים”” מה שאמור להיות הוא שהרועים ידאגו לצאן ולא לעצמם ” ואולם “אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ”” המנהיגים נהנים ממעמדם” ועושים שימוש פרטי במה שאינו שלהם. “אֶת הַנַּחְלוֹת” – הכחושות מאין כוח4″ “לֹא חִזַּקְתֶּם” וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם” וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת”- מתוך העדר אל החוץ4″ לֹא הֲשֵׁבֹתֶם” וְאֶת הָאֹבֶדֶת – אשר התרחקו מדרך התורה” “לֹא בִקַּשְׁתֶּם” וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ”- במקום לדאוג לעניים” הוספתם מיסים וקושי. “וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה”” בשעה שהמנהיגות אינה משגיחה בחמלה כראוי” “וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה” אויבי ישראל ברוח ובזרוע” מפילים חללים וטורפים מכל צד” והתוצאה” “יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ”.
מצב עגום זה מתוקן לבסוף ע”י ‘בעל הצאן’. “כֹּה אָמַר אד’ ה’ הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה”.
בפרשתנו משורטטים קווים לדמותו של רועה אמיתי. “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר. יִפְקֹד ה’ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה”” “איש אשר דעתו עזה בלי שום הנאת עצמו “” “מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו “. “אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם”” יצא לפניהם בראש המלחמה4″ לבוש בגבורה” וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וגו'”” ויוציאם ויביאם בזכויותיו4″ שצריך הוא להיות צדיק.
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו'”. יהושע מתאים להנהיג” כיוון שהוא” “אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ1″. רוח הנבואה שורה עליו ” ו”רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה’2″. הוא איננו ב’גובה של העדר'” כיוון ששנים ארוכות הוא “נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל “” ספן עצמו בבית מדרשו של משה. בכוח תורתו ומדרגתו הרוחנית” ידע כיצד ללכת כנגד רוחו של כל אחד” וינהיג את ישראל בדרך התורה והמצווה. מנהיג ישראל” מגלה את מלכות ה’ בארץ” לכן כוחו במעלתו הרוחנית” בנאמנות לרצונו ית’. בנוסף להכשרת עצמו כ’חסיד המושל’ בכוחות נפשו הדומה לתפקיד שימלא באומה” מוסיף ה’ עליו מעלה הנצרכת למילוי שליחותו” “וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו”” “שתהא לו סיעתא דשמיא לכוון האמת ודעת ישרה5”. “וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו”.
השיטה הנהוגה היום” שבה הצאן בוחר את רועיו” מנמיכה בהכרח את אופק ההבטה של הרועים לגובה טרדות הצאן. הרועים מבקשים לשמור על אהדתם” עסוקים בכלכלה” ביטחון ויחסי חוץ” ואת רוחניות האומה משאירים כ’סגנון חופשי’. בדרך זו” המנהיג הנבחר עלול להתאמץ להיות ‘איש אשר רוח העם בו'” ולאו דווקא רוח ה’. מבטו אל הסקרים” ולא אל הגובה הרוחני שמציירת תורת ה’ כאידיאל לעמו. אולם מצב זה הוא זמני בלבד” עד ימות המשיח” ככתוב” “וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה. וַאֲנִי ה’ אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי3.”