לתשעה באב

בגמרא תענית אנו מוצאים: “בשבעה [באב] נכנסו נוכרים להיכל” ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי” סמוך לחשיכה הציתו בו את האור” והיה דולק והולך כל היום כולו”. על זה אמר רבי יוחנן: “אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי” מפני שרובו של היכל בו נשרף”. וכן בגמרא מגילה מסופר שרבי “ביקש לעקור תשעה באב”” והתוספות שם מסבירים שהכוונה היא שרצה לעקור אותו מתשיעי ולקבוע אותו בעשירי כדברי רבי יוחנן. אם כן כך קובעים שני גדולים מרבותינו שבארץ ישראל” שיש לקבוע את התענית בעשירי” אף על פי שהתחילו לשרוף בתשיעי” מכל מקום נשרף כליל בעשירי.
האש הוא אחד מכוחות הבריאה” ויש שני צדדים: תחילתה במעשה אדם” והמשך התפשטות האש היא שמימית בלי עזרת אדם. ראשית פעולת האש היא על ידי מעשה האדם שעושה את ההדלקה” ואחר כך היא בוערת לבד” מתלקחת ומתפשטת ושורפת למרחקים. כוח התפשטות זה מונח באש על ידי מסבב הסיבות. באופן שטחי” פעולת האש נראית אנושית” אבל לאמיתו של דבר היא מכוונת משמים על ידי ריבונו של עולם. האש מתחילה מן האדם” ואחר כך ד’ הוא המנחה והמוליך. מה שבידי אדם הוא הצד החיצוני” אבל אמיתות כוח האש כולה בידי ד’ ונמשכת מד’. כך הוא גם לגבי מלחמות. הן אינן מעשי אנוש בלבד” אלא ד’ הוא “בעל מלחמות”. “מלחמות אני עשיתי” שנאמר ‘ד’ איש מלחמה'” .
שרפת בית המקדש היתה תחילתה בתשיעי על ידי מעשה הגויים שהדליקו את ההיכל” אולם בעשירי היה החורבן מצד ריבונו של עולם. בתשעה באב נעשתה לעינינו” לעיני בשר ודם” פעולת האדם של ההדלקה” נעשה הזעזוע האיום והנורא הזה. אבל באמת” פעולת האש שגרמה לחורבן” נעשתה בעשירי. הגרמא היתה בתשיעי והפעולה גופא בעשירי. אם כן בעשירי מופיעה עילאיות האש בצידה האלוהי.
הסתכלותם של רבי ורבי יוחנן היא מצד מעשה ד’. “כי אתה ד’ באש הִצתה” ובאש אתה עתיד לבנותה” . רבותינו שבארץ ישראל אלה” היו מלאים מהכוח הרוחני של ארץ ישראל” ומתוך רוממות הקודש של אווירא דארץ ישראל” הגיעו לתפיסה האלוהית שבכל דבר. לעומת גישה נגלית אנושית שטחית” יש כאן גישה מצד התוכן האלוהי שבדבר” תפיסה אלוהית אמיתית של הדבר .