שאלה:
אנו זוג נשוי עם חמישה ילדים ב”ה. כשהתחתנו” חלמנו לבנות את הבית שלנו” עם ערכים רוחניים ולהרגיש בכל צעד מחיינו” כי אנו מחוברים לה’ בשמחה ובהתעלות רוחנית. מהר מאד מצאנו את עצמנו עסוקים במעשים גשמיים יום-יומיים” שאינם מאפשרים לנו פנאי” להרגיש קירבת אלוקים. יותר מכך” אנו מרגישים התרחקות וירידה רוחנית. כיצד יוצאים מה”סחרור ” הזה ומגשימים רוחניות בחיי המשפחה?
תשובה:
אכן” שאיפתכם נעלה ומרוממת. אשריכם שאתם חשים את המרחק מריבונו של עולם” המעיד שיש יחס ביניכם לקב”ה.
כדברי הרב וולבה ב”עלי שור”:
“בעומדו על הריחוק הוא מצטער על הריחוק” אבל הוא עומד על האמת ונקודת האמת הזאת” כבר מקרבתו אליו יתברך.”
מה יוצר מרחק כזה בינינו לבין בוראנו??
נראה לי שהתשובה לכך נמצאת בשאלתכם. ההפרדה בין פעולות גשמיות” שהן פעולות החיים” לבין רוחניות וקרבת אלוקים” היא לא השקפת התורה. זו תרבות מערבית (נוצרית)” שחדרה אלינו ושרפה את היכלנו (תרתי משמע).
במציאות המקדש בישראל” יש תחושת קרבה עוצמתית לקב”ה. זהו הבית הזוגי” בו מתחברת הרעיה – כנסת ישראל” עם הדוד – הקב”ה” באהבה. בבית המקדש יש חדר התייחדות של הדוד והרעיה= קודש הקדשים. גם בבית הפרטי” יש מקום כזה ומשם מושפעת הקדושה לבית כולו. שלמה המלך” שחיבר את “שיר השירים” בזמן בניית המקדש” מתאר מערכת יחסים “אנושית”” של קרבה וריחוק בין הקב”ה וכנסת ישראל” על ידי ביטויים גופניים/גשמיים. מגילה זו” היא קודש קדשים כדברי ר’ עקיבא.
ההקבלה בין הבית היהודי לבית המקדש מלמדת” כי ככל שנבנה את הבית הפרטי כמקדש מעט” נחיש את בניין הבית הלאומי” בית המקדש. הוא הלב הלאומי שלנו” כדברי ריה”ל ב”כוזרי”.
כיצד נבטא קדושה זו בחיי המעשה? נלמד מעבודת המקדש.
במקדש נעשות פעולות חומריות תמידיות (כקרבן התמיד) וקרבנות רבים ושונים שיש בהם התעסקות בדם” באכילת הבשר” שריפה וכד’. עשייה גשמית- מתוך כוונה להתקרב ולהתחבר עם הקב”ה.
כך גם בבית נעשות פעולות חומריות רבות תמידיות” שכאשר יש בהן כוונה ראויה” הן יוצרות חיי קדושה” שמחה והתעלות רוחנית. לדוגמא:
1. אכילה בהנאה חומרית” מתוך התכוונות לבריאות הגוף והנפש וארוחה זוגית ו/או משפחתית” יש בה קדושה.
2. האיש שותף בניקיון הבית (פעולה גשמית) ובכך הוא מראה חיבה והערכה לאשתו (תחושה נפשית).
3.האשה מכינה לבעלה מטעמים כפי שאוהב (פעולה גשמית) ומראה לו עד כמה הוא חשוב בעיניה (תחושה נפשית).
4. הטיפול בילדים ודאגה לצרכיהם הפיזיים” בונים את נפשם ורוחם ונוצר קשר נפשי ורוחני בין ההורים לילדיהם.
לכן” שימוש בעולם הזה” העולם הגשמי” מתוך מטרות וכוונות המאפשרות צמיחת האדם והתפתחותו” הוא מקום החיבור בין רוח וגוף בקדושה.
רוחניות וקדושה בעולם העשייה” מתאפשרת על ידי פעולות גשמיות.
כך כותב “עלי שור” (על-פי מס”י): “בביהמ”ק נהפך הגוף והחומר עצמו להיות כלי לשכינה… ונהפך המבט… מגשמי לרוחני.”
בניין המקדש והשראת השכינה בתוכנו” תלויים בנו- עד כמה נקדש את הפעולות ה”גשמיות” על ידי כוונות של נתינה” הערכה” אהבה” שלום ורעות. השקפה כזו תאפשר לכם לחיות ברוחניות ובהתעלות עם כל עשייה בבית” ובכך גם תחישו את בניין מקדשנו” אמן.
