הגדולה העתידית של ירושלים

להפטרת פרשת ראה יש קשר ישיר להפטרת השבת הקודמת – פרשת עקב. בהפטרת עקב נקראים הפסוקים מתחילת החטיבה בישעיהו העוסקת באמונה בהתקיימות הגאולה (פרקים מט-נד). באותם הפסוקים התמודד ישעיהו עם הקושיות היסודיות של ישראל בדבר היתכנות התקיימות הגאולה. בהפטרת פרשת ראה נקראים הפסוקים האחרונים של אותה החטיבה בישעיהו. בשבת זו קוראים ישראל מתוך פרקים נד-נה: “עניה סוערה…”.
בפרק נד בכללו עוסק הנביא באמונה ביציבות הגאולה ובנצחיותה לאחר שכבר באה. מתברר שגם כשהגאולה מגיעה” לא תמה ההתמודדות עם ספיחי הגלות ועם השורשים הרוחניים הרעים שהיא הותירה. אם לאורך הגלות חששו ישראל שלא תבוא הגאולה” הנה בתחילת זמן הגאולה התמודדו מול הפחד שהגאולה תיפסק והגלות תחזור. שורשו של פחד זה הוא המחשבה שיש לגלות אפשרות קיום גם בעידן הגאולה. לעומת זאת” הנביא פורס את המבט הבריא והנורמלי על הגאולה: אפשרות הקיום היחידה של ישראל היא הגאולה” ואילו הגלות היא תופעה חולפת אשר לא תתאפשר עוד לעולם – “אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד” (ד).
בחלקו השני של פרק נד” אותו קוראים בהפטרת ראה” עולה הנבואה קומה נוספת. לאחר הבהרת אי ההפיכות של הגאולה עולה הבירור שלב” ומתברר שחייהם של ישראל יהפכו כה זכים ונשגבים” עד שלא ניתן לדמותם לחיים המוכרים בעולמנו.
הנביא מתאר את המציאות בגאולה כמציאות מסוג אחר: ירושלים לא תִדמה לעיר טבעית שבנויה מאבנים רגילות אלא לעיר שמרצפותיה מקושטות באבנים טובות – “וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ” (יב). תיאור זה של ירושלים הוא מעין משל: חיי עם ישראל על כל מרכיביהם יהיו זכים ומנוקים מעכירות החומר” וכפי שכותב המהר”ל בספר ‘נצח ישראל’ (פרק נא): “כי ירושלים אינה עיר טבעית כמו שאר עיר” רק היא עיר אלוקית במעלתה האלוקית. ולפיכך אמר הכתוב: ‘וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ’ (ישעיהו נד יב)” כי ‘כדכד’ היא אבן יקרה. ולפיכך אמר” כי לעתיד למעלת ירושלים” שתהיה מעלתה יותר אלֹקית עוד ממה שהיה קודם” וראוי שיהיה בניינה לפי מעלתה מאבנים טובות ויקרות. ולכך [=ומאותה הסיבה] חושן המשפט” שהיה בו אורים ותומים שמות הקדושים” היה חושן המשפט מאבנים טובות”. גם תושבי ירושלים מתוארים בפסוקים אלו כאנשים רוחניים שתורת ה’ מוטבעת בהם: “וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'” (יג)” וגם המצב המוסרי הכללי יהיה מיוסד על צדקה” וברחובותיה לא יהיה עושק: “בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי” (יד).
בסוף הפרק (טו-יז) מופיעה הסיבה היסודית לאי היכולת של האויבים לחבל בגאולה. בפסוקים אלו מתבאר שביטחונם של ישראל ממחבלים למיניהם נובע באופן ישיר מקרבתם אל ה’: “הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי” (טו) – רק “מי שהוא נעדר ונפרד ומרוחק ממני” צריך לפחד (מצודת דוד). הקב”ה מוסיף גם שהוא זה שברא את המשחיתים” וממילא הוא גם זה ששולט בהם” והוא יכול להתיש את כוחם כשירצה: “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל” (טז)” ולכן – “כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי” (יז). ומדוע? בגלל ש”זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה’ וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'” (שם).