סידרת “חמלה ומלחמה” – חלק ב’: חמלה ואקולוגיה

בשבוע שעבר ראינו שאחת התכונות המיוחדות בעם ישראל היא הרחמנות כלפי כל אדם. הפעם נראה שהרחמנות מתרחבת אפילו כלפי עולם החי והצומח.

רחמנות כלפי עולם החי
עם ישראל אינו מצווה רק להתנהג ברחמנות כלפי כל אדם באשר הוא אדם” אלא אפילו כלפי בעלי חיים. חז”ל אומרים: “דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו” שנאמר: (דברים יא) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת” (ברכות מ” א). וכך הרמב”ם פוסק “ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן” (הל’ עבדים ט” ח). וכן נפסק בקיצור שלחן ערוך “מי שיש לו בהמות או עופות” שמזונותיהן עליו” אסור לו לאכול כלום” עד שיתן להם מאכל” (קצש”ע מב” א).

אך ה’מגן אברהם’ לומד מהנאמר (בראשית כד” יד) “שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה” – כי אף שאסור לאדם לטעום קודם שיאכיל לבהמתו” מדובר דווקא באכילה” אבל לשתיה האדם קודם” כפי שמצינו ברבקה שאמרה “שתה וגם לגמליך אשקה” (מג”א או”ח סי’ קסז סק’ יח; קצש”ע שם). יש לנו אמנם חובה מוסרית לרחם על בעלי חיים ולתת להם לאכול לפני שאנו אוכלים” כי הם מצטערים יותר מאיתנו באכילה. אך אין לאבד את הפרופורציות ויש לדעת שהאדם קודם לבעלי חיים בשתייה כי הוא מצטער יותר כפי שנאמר בפרשת חקת “וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם” (במדבר כ” ח) שהקדימה התורה את האדם לבעלי החיים בהרווית הצימאון.

חז”ל אומרים שבאו יסורים על רבי [=רבי יהודה הנשיא] על ידי המעשה הבא. פעם אחת עגל הובל לשחיטה. הלך העגל והחביא את ראשו תחת כנפי בגדו של רבי ובכה שלא רצה להישחט. אמר לו רבי “זיל [=לך לשחיטה]” לכך נוצרת”. אמרו “הואיל ולא קא מרחם [=כיון שאינו מרחם]” ליתו עליה יסורין [=יבואו עליו יסורים]. אך היסורים עברו על ידי המעשה הבא: יום אחד היתה שפחתו של רבי מכבדת את הבית [=מנקה את הבית] ומצאה על הרצפה גורי חולדה. השפחה ניסתה לסלק אותם משם. אמר לה רבי “שבקינהו [=עזבי אותם] הרי כתיב [=הרי כתוב] ‘וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו”. אמרו “הואיל ומרחם [=כיון שמרחם]” נרחם עליה [=נרחם עליו שלא יתייסר עוד]” (בבא מציעא פה” א).

תכונת הרחמנות הטבועה בנפש האיש הישראלי מונעת מאיתנו לעסוק בציד” כפי שכותב ה’נודע ביהודה’ לתשובה שנשאל בעניין צייד לתענוג: “ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב… ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?!” (שו”ת נודע ביהודה יו”ד תנינא סי’ י).

רחמנות כלפי הצומח
ואפילו על הצומח ראוי ליהודי לחמול ולא להשחית ללא צורך חשוב. כדברי ר’ אריה לוין “שיחרתי בראשונה את פני רבינו הראי”ה קוק זצ”ל… יצא רבנו” כדרכו בקודש” לשוח בשדה” לצמצם מחשבותיו” ואני נתלויתי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו” ואמר לי בנחת: ‘האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח” שיכול לגדול או לצמוח” כי ‘אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל!’ ‘כל ציץ עשב אומר דבר” כל אבן לוחשת סוד. כל בריה אומרת שירה’. הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש” נחקקו עמוק בלבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר” (מלאכים כבני אדם עמ’ 239; תחומין ד עמ’ 45).

בנוסף” אחת הסיבות לאיסור השחתת אילנות פרי במלחמה ובל תשחית” היא כדברי ספר החינוך “כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו” ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה” וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה” ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם” ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו” ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם” ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים” (החינוך תקכט).

וכך לימדנו רבי משה קורדברו “עוֹד צָרִיךְ לִהְיוֹת רַחֲמָיו פְּרוּסִים עֶל כָּל הַנִּבְרָאִים” לֹא יְבַזֵּם וְלֹא יְאַבְּדֵם. שֶׁהֲרֵי הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא פְּרוּסָה עַל כָּל הַנִּבְרָאִים” דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ וְחַי וּמְדַבֵּר… וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לֹא יְבַזֶּה שׁוּם נִמְצָא מִן הַנִּמְצָאִים” שֶׁכֻּלָּם בְּחָכְמָה” וְלֹא יַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ אֶלָּא לְצֹרֶךְ” וְלֹא יָמִית הַבַּעַל חַי אֶלָּא לְצֹרֶךְ” וְיִבְרֹר לָהֶם מִיתָה יָפָה בְּסַכִּין בְּדוּקָה” לְרַחֵם עַל כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר” (תומר דבורה ג).

לתגובות: natanorot@gmail.com