תקציר: רעב בארץ. נקדימון בן גוריון פנה לשר הרומאי וביקש להשתמש במעיינות המים שלו” והבטיח לו שאם המעיינות לא יתמלאו עד ליום מסוים ישלם לו 12 כיכרות זהב. היום הגדול הגיע וגשמים לא ירדו. שמח השר וחגג” ושלח את משרתו לנקדימון בן גוריון שוב ושוב…
בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם נַקְדִּימוֹן הִתְפַּלֵּל בְּכָל לִבּוֹ שֶׁיִּקְרֶה נֵס וְיֵרֵד גֶּשֶׁם” כְּשֶׁהִתְחִילָה הַשֶּׁמֶשׁ לִשְׁקֹעַ וְהַיּוֹם הִתְקָרֵב לְסוֹפוֹ יָצָא נַקְדִּימוֹן אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ” שָׁם הִתְפַּלֵּל בִּתְפִלָּה גְּדוֹלָה גְּדוֹלָה מֵעֹמֶק הַלֵּב: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם” אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁרָצִיתִי לָתֵת מַיִם לְעוֹלֵי הָרֶגֶל לִכְבוֹדְךָ” שֶׁלֹּא יִצְטַעֲרוּ בַּחַג” וְלֹא לִכְבוֹדִי שֶׁיַּגִּידוּ כֻּלָּם כַּמָּה טוֹב אֲנִי. אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ – שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יִשְׂמַח לְפָנֶיךָ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ!” מִיָּד – הִתְעַנְּנוּ הַשָּׁמַיִם” וְטִפּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם הִתְחִילוּ לְטַפְטֵף… וּכְכָל שֶנַקְדִּימוֹן הִמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּל הַגֶּשֶׁם הָלַךְ וְהִתְחַזֵּק” וְשָׁטַף אֶת כָּל רְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם!
בְּדִיּוּק אָז יָצָא הַשַּׂר מִבֵּית הַמֶּרְחָץ חֲגִיגִי וּמְגֻנְדָּר וְלֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו. גֶּשֶׁם!!! מוּלוֹ הִתְקָרֵב” רָטֹב וְשָׂמֵחַ” נַקְדִּימוֹן – “רָאִיתָ הַשַּׂר? מַעַיְנוֹת הַמַּיִם שֶׁלְּךָ הִתְמַלְּאוּ אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנָּתַתָּ לִי” הֶחְזַרְתִּי לְךָ עִם עֹדֶף!” הַשַּׂר לֹא יָדַע מַה לַּעֲנוֹת. פָּנָיו הֶאֱדִימוּ” וְהַפַּעַם מִכַּעַס. “לֹא נַקְדִּימוֹן!” הוּא צָעַק – “אַתָּה בְּכָל זֹאת צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לִי! כִּי עַכְשָׁו כְּבָר חֹשֶׁךְ” וְהַגֶּשֶׁם יָרַד בַּלַּיְלָה” וְהַיּוֹם כְּבָר עָבַר!”…
חָזַר נַקְדִּימוֹן בִּמְהִירוּת לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהִמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּל – ” רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם” בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עָשָׂה נֵס וְהַרְאֵה לְכָל הָעוֹלָם כַּמָּה אַתָּה אוֹהֵב אֶת הָעָם שֶׁלְּךָ!”
מִיָּד הִתְפַּזְּרוּ הַשָּׁמַיִם וְשֶׁמֶשׁ חֲמִימָה הֵצִיצָה מִבֵּין הָעֲנָנִים… חָזַר נַקְדִּימוֹן וְהִתְפַּלֵּל מִכָּל הַלֵּב” וְהַפַּעַם – תְּפִלָּה שֶׁל תּוֹדָה.
